Tag: התקפי זעם

מהן הסיבות או הגורמים המרכזיים שיכולים לעורר את הכעס אצל האנשים העצבניים ואף לגרום להם להתפרץ בכעס ללא שליטה?

כעס הוא רגש לגיטימי ואנושי, מותר לכעוס, השאלה היא איך מבטאים אותו .

הסיבות השכיחות הגלויות על פני השטח שגורמות להתעוררות הכעס ולהתפרצות ללא שליטה היא כשהאדם מרגיש שמישהו עושה משהו בניגוד לרצון או לציפיות שלו, כשלא מקשיבים לו, כשהוא מרגיש שפוגעים בו, כשמשהו משתבש לו, כשמשהו או מישהו לא עונה לו על הצורך שלו, כשהאחרים עושים משהו בדרך אחרת ממה שהוא חושב שזו הדרך הנכונה.

עוד סיבות גלויות נפוצות הן כשהאדם מרגיש שפגעו בכבודו, שמתעלמים ממנו, מעליבים אותו או מזלזלים בו, לא מתחשבים בו, לא מכבדים ולא מעריכים אותו, שופטים אותו, מפחיתים או מבטלים את הערך שלו, לא שומעים בקולו, מנצלים אותו או מתייחסים אליו כאל חלש ופראייר, פגיע ולא חשוב.

מתחת לכל הסיבות הגלויות והברורות האלה על פני השטח יש סיבה אחת עיקרית חשובה ומרכזית בעולמו של האדם שנוגעת בכאב הכי עמוק שלו וגורמת לכל התפרצויות הכעס הבלתי נשלטות . היא יותר חבויה ולעיתים גם לא מודעת.

הסיבה, שהיא, למעשה, מקור הכאב העצום שהופך לכעס מתפרץ, היא התחושה של האדם בתוך עולמו שהמהות שלו לא מספיק טובה, לא בסדר ויותר מזה, אולי אפילו רעה. ההתפרצות יכולה להתרחש במיוחד אם המהות של האדם והערך שלו לא קיבלו אישור מהסביבה, כלומר, אם האדם מרגיש שהוא לא בסדר באופן כלשהו בעיני האחרים, דבר שבקלות ובמהירות יכול לערער עוד יותר את הביטחון העצמי שלו ובמיוחד את תחושת הקיום שלו.

למעשה, הסיבה המרכזית להתעוררות הכעס היא רמת חרדה גבוהה בתוך העולם הפנימי של האדם, וכאשר הוא חווה שלא מקשיבים לו, לא רואים אותו והמהות הטובה שלו לא מקבלת אישור מהסביבה, הוא תופס את זה בתפיסתו הסובייקטיבית כאיום, כסכנה וכהתקפה על ה”אני” שלו.

הכעס וההתפרצות מגיעים כשהחוויה הפנימית הסובייקטיבית של האדם היא שהוא לא אהוב, כשהוא מרגיש דחוי ולא רצוי, לא מובן, לא נשמע ובלתי נראה, לא חשוב, כשבחוויה שלו הסביבה לא מקבלת אותו, כשהצרכים שלו לא חשובים לאחר, כשלא אכפת ממנו ולא מתחשבים בו ולעיתים קרובות, במיוחד כשהוא מרגיש שמופנית אליו אצבע מאשימה, גלויה או סמויה, המציגה אותו, לתפיסתו, כ “לא בסדר”.

הדבר העיקרי והמרכזי שמבדיל בין מי שמתעצבן בקלות מכל דבר לבין מי שלא מתעצבן אלא מתמודד בכבוד וברוגע עם תסכולים וקשיים הם דפוסי ההתמודדות עם תסכול, קושי וקונפליקטים, תפיסת המציאות והאמונות, הערכים, החוקים הפנימיים ודרכי החשיבה כפי שנספגו במשפחת המוצא עוד מילדותנו. כבר בהיותנו ילדים נוצרו החוקים הפנימיים ו”המשקפיים הסובייקטיביים” דרכם למדנו איך לפרש את העולם והמציאות, במיוחד לגבי מה מסוכן או בטוח לנו.
באמצעות המודלים ההתנהגותיים השונים שספגנו מההורים שלנו או ממי שגידל אותנו והסביבה שלנו , לעתים, רק באמצעות התנהגות ללא אף מילה, למדנו כיצד לקחת מקום בעולם וכיצד להתגונן מפני סכנות ואיומים ולשמור על הביטחון הרגשי והפיזי שלנו, על כל הרצף ההתנהגותי, בין אם זה באמצעות תקיפה, כוחנות ושתלטנות מצד אחד, ובין אם זה בבריחה, בשתיקה והימנעות, מן העבר השני.

לעיתים, אין כל קשר בין העובדות האובייקטיביות במציאות לבין התפתחות הכעס וההתפרצות שלו בעולם הפנימי של האדם. לעיתים, זה רק בסרט הפנימי של האדם כפי שהוא מפרש באופן סובייקטיבי את המציאות, פרוש של האירוע העובדתי כסכנה אלא שהיא רק סכנה מדומה ולא סכנה אמיתית במציאות.

ולמה זה קורה? אפשר להסביר את התפתחות הכעס וההתפרצות שלו לפי מה שמתרחש במוח שלנו. מי שאחראי על זה הוא המוח הפרימיטיבי, העתיק, הישן, (Reptilian brain) שנמצא מעל גזע המוח ודומה למוח של הזוחלים, אשר אחראי על הקיום ועל תחושת הביטחון שלנו. כאשר יש סכנה ממשית או רגשית שמהווה איום כלשהו על הקיום והביטחון הפיזי או הרגשי שלנו, נקלט אות אזעקה במוח העתיק, וכתוצאה מכך, ללא כל חשיבה ושיקול דעת אנחנו הופכים תגובתיים ופועלים אינסטינקטיבית, אוטומטית, באימפולסיביות ובמהירות לצורכי ההישרדות וההגנה שלנו.

במצב זה, אותו אנחנו חווים כסכנה שמאיימת עלינו, מתעצמת אנרגיה בתוכנו שבאה במטרה להגן על עצמנו. אנרגיה זו או שהיא פורצת החוצה או שהיא מתכנסת פנימה, כל אחד לפי מה שהורגל לו בילדותו.

שתי הדרכים השכיחות כדי להגן על עצמנו כמו בעלי החיים בסכנה הן ההתקפה, שבאה לידי ביטוי בהתפרצות הכעס או הבריחה שמתבטאת בדחיסת הכעס פנימה והסתגרות.

תפקיד המוח הפרימיטיבי הוא להגן עלינו ולדאוג לביטחון ולקיום שלנו ולכן, יש לו רק זמן הווה, האם זה בטוח עכשיו.  אם הוא מזהה בהווה  משהו שמזכיר לו כאב מאחד הזיכרונות מהעבר, שמאוחסנים בחלק במוח שנקרא אמיגדלה (Amygdala), הוא חושב שהסכנה מתרחשת עכשיו ומיד הוא מגיב אוטומטית כדי להגן עלינו מפני האיום והפגיעה.

הבעיה מתעוררת כשאנחנו מפרשים, לפעמים, בצורה לא מודעת, מצב לא מסוכן באמת כסכנה ממשית או כהתקפה עלינו בחוויה הפנימית שלנו (חיבור לחוויה כואבת מן העבר) וכתוצאה מכך אנחנו יכולים להגיב באופן מיידי וללא שליטה, כמו שאנחנו רואים אצל אנשים שיש להם נטייה להתפרצויות כעס והתקפי זעם שנדלקים במהירות, מתחממים מהר ויש להם פתיל קצר והם מיד מגיבים בצעקות ובהתפרצויות כעס והתקפי זעם.

לדוגמא, אנחנו יכולים לראות אנשים שמתעצבנים על מי שמנסה להידחף להם, למשל, בתור בקופ”ח או בדואר או על מי שתפס להם את החניה והם יתפרצו עליו בצעקות, קללות או באיומים עד כדי רצח (כמו שכבר ראינו). אלה מצבים שיכולים להיות באמת לא נעימים אבל הם לא באמת סכנה אמיתית.

גם המערכת הלימבית (Limbic system), שהיא עוד חלק במוח שלנו, משתתפת בתהליך ולוקחת חלק בהתפרצויות הכעס היות והיא מופקדת על הרגשות שלנו. כשכואב וקשה לנו משהו המערכת הלימבית משדרת למוח הפרימיטיבי שיש סכנה או איום ומיד יש אזעקה במוח והגוף נכנס לעוררות יתר ולדריכות כדי לשרוד ולמנוע את הפגיעה.

בכל אחד מאיתנו יש ילד פנימי פצוע שלא קיבל מענה רציף וקבוע לצרכים ההתפתחותיים העמוקים והחשובים שלו ושם יש כאב ופצע שלמדנו לחיות איתו בעזרת חליפת ההישרדות שפיתחנו לעצמנו. פצעי הילדות האלה הם המקומות הכואבים שנדלקים אצלנו בעזרת המוח הפרימיטיבי, הכאב מעורר את חווית ההתקפה והסכנה עלינו והתוצאה האפשרית היא תגובה אימפולסיבית של התפרצות כעס של צעקות, קללות, ניבולי פה, זריקת חפצים, הפחדה, איומים, ביקורתיות, האשמות, השפלה, הקטנה, הפחתת ערך, ארסיות, ציניות, זלזול, לעג, התנשאות וכיו”ב.
למשל, אם ילד חווה בילדותו רק צעקות, האשמות וביקורת והרגיש לא שווה, חסר ערך וחסר ביטחון, סביר להניח שהוא יהיה רגיש גם בבגרותו לחוויית הערך והמשמעות שלו, לא משנה כמה הוא מוצלח ומצליח בחיים ואיזה תפקיד בכיר יש לו, ואם בגלל הכאב שיעלה בו ואולי גם כי כך למד בבית להגיב, הוא יכול בכל פעם שהוא חווה שמישהו מאשים אותו, מעביר עליו ביקורת, מזלזל בו, או לא מעריך אותו, לצעוק ולהתפרץ בזעם ובכעס ללא שליטה על מי שנתפס על ידו כגורם לכאב שלו, גם אם הם מהאנשים הכי קרובים ויקרים לו ביותר.

יהיו לו גם דפוסי חשיבה אוטומטיים שיחפשו כל הזמן איפה לא מעריכים ומכבדים אותו, איפה מזלזלים בו, איפה לא רואים אותו, איפה לא מעריכים את מאמציו ומעשיו. גם במצבים שאנשים בכלל לא התכוונו לכך, הוא יזהה ויפרש אירועים אובייקטיביים לחלוטין כהתקפות אישיות עליו בגלל האמונות הלא רציונליות שלו, החוקים הפנימיים שהוא הורגל להם מילדותו ודפוסי החשיבה השליליים והאוטומטיים שלו והוא יגיב בכעס ללא שליטה, בחוסר פרופורציות, בעוצמה ויפגע באחרים וביחסים עימם.

לכן, מאד חשוב לזהות איזה כאב נדלק בתוכנו, שמעורר ומדליק את הכעס ומהם פצעי הילדות שלנו שהכעס בא לצעוק אותם במצבים מסוימים ולתת להם ביטוי ישיר וגלוי ולא באמצעות ה”תחפושת” של הכעס או ההתפרצות והזעם. הם לא רק שלא עוזרים, הם עושים את ההיפך ומחמירים את המצב.

אותו דבר יש לעשות לגבי דפוסי החשיבה השליליים האוטומטיים שלנו. יש לזהות את המחשבות  הרגילות שלנו שחוזרות ונשנות שוב ושוב בכל מיני מצבים שונים ועם אנשים שונים שמפרשות מצבים רגילים כהתקפה, איום או סכנה ופגיעה, לזהות מה התעורר בתוכנו במקום לחפש מי עשה לנו משהו או מי אשם במה שקורה לנו וללמוד לשנות את התפיסה שלנו לגבי מצבים כאלה וללמוד דרכים שיעזרו לשנות את החשיבה השלילית לחשיבה חיובית.

רק כשאנחנו עוצרים את התגובה האוטומטית שלנו אנחנו יכולים לבלום את התפרצות הכעס וזה ניתן לעשות ע”י נשימה עמוקה שיוצרת מרחק בין האירוע לתגובה, עוזרת להרגיע את מערכת העצבים המרכזית ומפעילה גם את המוח החושב (Neo Cortex), שיש בו היגיון, תבונה, תפיסה קוגניטיבית ורציו, שבעזרתו ניתן לראות את המציאות באור מפוכח ואובייקטיבי יותר ולפעול בצורה שקולה ומחושבת בהתאם לנסיבות המציאותיות, גם כשיש תסכול רב.

לכולנו יש צורך להרגיש בעלי ערך, חשובים ומשמעותיים וכשזה לא קורה, אנחנו מרגישים מותקפים, מאוימים וחסרי ביטחון ופועלים מתוך צורך אוטומטי להגן על עצמנו ולהחזיר לעצמנו את הביטחון. חלק מהאנשים למדו, מתוך אותן חוויות והתנסויות חיים מהילדות, להגן על עצמם ע”י התקפת הגורם שלדעתם פוגע בהם ומערער את ביטחונם ובכך להחזיר לעצמם את הכוח, הביטחון, הערך והשליטה על מציאות החיים שלהם. אצל חלק אחר, הם למדו לדחוס את הכעס שלהם, לשתוק ולא לבטא אותו כלל.

למעשה, לרוב, תגובת הכעס וההתפרצות שבאה בעקבותיה היא, למעשה, מלחמת קיום, צעקה של הכאב הבלתי נסבל, של קושי, פחד, חוסר ביטחון וחרדה שמתעוררים בעולם הפנימי ללא יכולת להכיל תסכול קושי ובלי יכולת לבטא את הדברים בצורה מכובדת, רגועה ואסרטיבית.

סיבה מרכזית נוספת שהופכת אנשים לכועסים, נרגנים ועצבניים היא העיסוק המתמיד והקבוע שלהם רק בצרכים וברצונות של האחרים. הנתינה האינסופית לאחרים מבלי שהאדם רואה בכלל את עצמו ומבלי שהוא נותן לעצמו רשות וחופש להיות מי שהוא על כל הרצונות והצרכים שלו, במיוחד כשזה בא על חשבון העצמי שלו, הופך אותו לבלתי נראה ובלתי חשוב וגורם לו לתחושת חוסר חופש, חוסר מקום, חוסר ערך ומשמעות, תלוי באחרים ואף, לתחושת מחנק, דברים שמעוררים בו כעס וזעם רב כלפי סביבתו.

נתינה לאחרים היא דבר ראוי וחשוב אך לא כשהיא באה על חשבון ה”אני” שלנו. הבעיה היא כשאין איזון בין הנתינה לאחרים לבין הנתינה לעצמנו ואין את החופש להיות מי שאני.

אנשים אלה פיתחו עוד מתקופת ילדותם, בהתאם לדפוסים והחוקים שהיו במשפחת המוצא שלהם, רגישות גבוהה וחיישנים מפותחים לצרכי האחרים, למדו לדאוג לאחרים ולהקריב את צרכיהם האישיים למען האחרים. במהלך חייהם הם איבדו קשר עם הסמן הפנימי שלהם שמצביע על הרצונות והצרכים שלהם ועם השאלה “מה אני רוצה?”, “מה אני צריך?”.

בין אנשים אלה ניתן למצוא את מי שהיו בילדותם “ילדים הוריים” , (Parental child), משום שחל במשפחתם היפוך תפקידים, לפיו הילד לוקח אחריות על ההורים תוך כדי הקרבת התפתחותו האישית למענם. ילדים אלה מקבלים על עצמם, באופן לא מודע, תפקיד במשפחה לדאוג להורים או לאחד מהם, שנתפס בעיניהם חלש וזקוק להגנה.

הם נתפסים ונחווים במשפחתם כילדים טובים ומוצלחים ובדרך זו הם מרגישים טובים וחשובים וכך הם לומדים לקבל ביטחון, ערך ומשמעות דרך הדאגה לאחרים.

ילדים אלה גדלים לבגרותם עם התפקיד, האמונה ותבניות החשיבה שלהם לפיהם עליהם לדאוג קודם כל שהאחרים ירגישו טוב, גם אם זה דורש מהם הקרבה של צרכיהם האישיים. לכן, יש להם גם צורך להעניק לאחרים כי כך הם מעניקים לעצמם תחושת ערך עצמי חיובי ,”אני בסדר, טוב, חשוב ובעל משמעות”.

המחיר שאנשים אלו משלמים הוא בכך שהם מרגישים שאחרים לא רואים אותם, לא נותנים להם את החופש להיות מי שהם, הם נמחקים, שקופים ובלתי נחשבים וצרכיהם נשארים בלתי מסופקים.

כך מתפתחת התחושה שאין לעצמי מקום ורשות להיות מי שאני. אט אט מתעצמת בתוכם ההרגשה שהם לא קיימים בעיני האחרים, הם לא מספיק חשובים, בלתי נראים והכעס מתחיל לתפוס מקום קבוע בעולמם הפנימי. לכך מתלוות תחושות מרירות, קיפוח, דחייה, חוסר אונים, עצב, בדידות, חוסר ערך וקורבנות המזינות ומתדלקות במעגל סגור את הכעס שוב ושוב .

ישנם אלו שיבטאו את הרגשות האלה בהתפרצות של כעס אפילו על עניינים קטנים, שוליים ופעוטים ואפילו לא יבינו את מקור התפרצות הכעס האמיתי שלהם וישנם אלו שידחסו אותו בתוך עולמם וימנעו מלבטא אותו שמא הם יפגעו באחרים. חלק “ירדו למחתרת” וינסו לקבל מענה וסיפוק למאווייהם ולמילוי המשאלות שלהם מחוץ לטווח העין תוך כדי הסתרה ושקרים.

הבחירה בידיים שלהם! לא משנה מה היה בעבר בילדותם, כיום הם אלה שבוחרים לא לתת לעצמם. הם אלה שמוותרים על עצמם. הם אלה שהרגילו את כולם לקבל מהם כל מה שצריכים מהם בלי להתחשב אם זה נכון או מתאים להם.

כל אדם זקוק להרגיש את ה”אני” שלו בא לידי ביטוי באופן שלם וחופשי על כל מי שהוא, עם כבוד והערכה גם אם הוא נמצא בתוך מערכות יחסים או מסגרות שונות.

מה שחשוב הוא שהם ימצאו את הדרך בה הם יתנו לעצמם מקום, חשיבות ומענה, מצד אחד, למה שהם רוצים וצריכים ומצד שני, שיראו גם את הצרכים של הסביבה וימצאו את האיזון המתאים בין שניהם. בדרך זו שום מסגרת או מערכת יחסים לא תהיה מסגרת כובלת, חונקת ושוללת חופש עבורם.גורם נוסף להתעוררות של כעס והתפרצויות זעם הם מצבים שמפרים את האיזון ושיווי המשקל שלנו והופכים אותנו לדליקים ונפיצים כמו מצבים פיסיולוגיים שונים, שהקטלנים מביניהם, הם רעב ועייפות. כל מצב פיסיולוגי שגורם לנו לאי נוחות, למחושים, לכאבים יכול להפוך אותנו לדליקים. כנ”ל מצבים של מתח ולחץ, עומס תפקידים וריבוי משימות, שיבוש תוכניות, פרפקציוניזם, דדליין, דו”ח חניה, ריב עם מישהו, ועוד מצבים שמעוררים בנו מתח, דאגה, טירדה ולחץ. לכן, יש לזהות את המצבים האלה שיכולים לגרום לפיצוץ גדול ללא כל פרופורציה למציאות ולהחזיר את האיזון שהופר. למשל, לא לחזור הביתה רעבים,  לדאוג לאכול משהו לפני כן, אם עייפים אז לנוח קצת, או לבטא את הקושי מלכתחילה ולומר “אני אנוח חצי שעה ואחרי זה אני איתך לגמרי”, או לקחת כדור נגד כאבים וכו’.

בדומה לכך ישנם גם נושאים ותחומי חיים, אנשים או מקומות שמעוררים באופן אוטומטי את הכעס אצל אנשים והם כבר יודעים ומכירים את זה אצלם שהדברים האלה מוציאים אותם מדעתם והופכים אותם לעצבנים ומועדים לפורענות ולהתפרצויות כעס ואף להתקפי זעם. אלו יכולים להיות נושאי חיים כמו חלוקת תפקידים בבית, טיפול וחינוך הילדים, כסף, קבלת החלטות, קשר עם משפחת המוצא וכיו”ב. ישנם אנשים שאנשים אחרים מעצבנים אותם גם בלי שהם עושים משהו זה יכולה להיות החמות, הגיסה, הכלה, הבוס, הקולגה, השכנה, מנהל הבנק וכד’. וכמו כן, מצבים כמו שיפוץ, התארגנות של בוקר למסגרות החינוכיות או שעת התארגנות לשינה בערב, התארגנות לטיול, שיפוץ , איחורים או מקומות שיכולים להיות הכביש, מקומות סגורים או צפופים, רכב, ים, רכבת, אוטובוס, תור בדואר, בקופ”ח, לקולנוע, בחנות וכד’.

הדרך להתמודד במצבים אלו, שידועים מראש כמדליקי כעס, היא לזהות אותם מראש ולהתנהל בהם בצורה זהירה מוקפדת יותר מהרגיל ולדעת שיש סיכוי שאם תיכנסו למאבק כוח הרגיל, יש סיכוי סביר שתפרוץ מריבה או התפוצצות מיותרת שיעכירו את האווירה ואת היחסים.

חשוב להבין שאחרי שמבינים את הסיבות והמקורות לכעס ולהתפרצויות הזעם יש גם ללמוד כיצד להתנהל נכון, ביעילות, בחוכמה, ברוגע, בכבוד ובאסרטיביות כדי לשמור על שלווה פנימית, לשמור על בריאות תקינה, על מערכות יחסים טובות ומהנות עם כל הסובבים אותנו ובעיקר לא לפגוע באחרים ולא בעצמנו.

 

לא פעם אנחנו יכולים לראות בכל מיני מקומות ציבוריים כמו בדואר, בקופ”ח, בסופר, וכד’, אנשים עצבניים שנדלקים פתאום בלי שאפשר היה לצפות את זה מראש כשהם צועקים, מתלוננים, מאיימים ואף משתוללים, כשמשהו לא

מוצא חן בעיניהם. לא נעים להיות במחיצתם כשהם מתעצבנים, הם מפחידים ומעוררים מצוקה רבה אצל הרבה אנשים שלא יודעים איך להתמודד איתם בשעת התקף הזעם והכעס כי הם מפחידים אותם מאד. הרבה מאד אנשים לא יודעים כיצד להתמודד ביעילות ובחוכמה עם אנשים רתחניים ורגזניים כאלה גם בגלל שהם מפחדים מהכעס ומהזעם שמופנה כלפיהם  וגם כי הם עומדים משותקים חסרי אונים מול ההתקפה שניחתת עליהם.

אנשים עצבניים אלה נדלקים בקלות ומתחממים מהר על כל מיני דברים שלא נראים להם. אפשר לראות אותם הרבה גם על הכביש כשהם מתעצבנים מיד על מי שצופר להם או כשמכונית מפריעה ועומדת להם בדרכם. הם מיד יכולים לפתוח בסדרת קללות על הנהג שמפריע להם ועל אמא שלו, לעקוף אותו ולהפריע לו ע”י נסיעה איטית כדי “להראות לו מה זה” ולהרגיש “חזק ומנצח” או אף להזמין אותו לעצור אחרי הרמזור כדי להתעמת איתו. המאמר הזה בא לתת ידע ודרכים יעילות להתמודדות מוצלחת עם אנשים עצבניים.

מה מאפיין את האנשים העצבניים?

ישנם אלו הממהרים להתפרץ ולאבד שליטה על כעסיהם בכל מקום, על כל אחד ובכל פעם שמשהו לא הולך להם כפי שהם רוצים וחושבים לנכון, הן במשפחתם מול בני הזוג, הילדים, הורים, אחים, והן מול חבריהם, קולגות, שכנים, לקוחות, עובדים וכל מיני נותני שרות למיניהם. וישנם אלו שמתפרצים רק מול האנשים הקרובים להם ביותר, בני הזוג הילדים והמשפחה הקרובה כי “שם הם מרשים לעצמם” וכי הם יודעים שבמקומות העבודה, למשל, לא יסלחו להם כל כך בקלות כמו בבית והם עלולים לאבד את מקום עבודתם ופרנסתם, את שמם הטוב ומעמדם, ולכן שם הם מתאפקים.

התפרצות הכעס יכולה לבוא לידי ביטוי בהתנהגויות כגון, צעקות, עלבונות, קללות, השפלות, איומים, הפחדות, הפחתת ערך, האשמת האחר בכל דבר שלא מתנהל לפי ראות עיניהם, ביקורתיות רבה על כל דבר ולו הקטן ביותר, זריקת חפצים ושבירתם, התנשאות, זלזול, השפלה, ציניות, ארסיות וכד’ עד כדי אלימות פיזית, דחיפה, מכה, סטירה וכד’. אנשים אלו מתחממים מהר, יש להם פתיל קצר, ראייתם את המציאות דיכוטומית בשחור – לבן, בסדר-לא בסדר, צודק-לא צודק, טוב- רע, נגדי או בעדי וכד’, והם מגיבים באופן מהיר, נוקשה ואוטומטי.

בד”כ אלו אנשים שיפוטיים, החיים עם עקרונות וחשיבה נוקשים, ללא יכולת לגמישות וראייה של המציאות כמורכבת מגוונים שונים, לעיתים, מתנשאים על פני האחרים כשמה שמנחה אותם הוא שדרכם היא הטובה והנכונה ביותר. הם זקוקים לשליטה בכל מצב ולהיות הקובעים ובעלי הכוח.
הדברים “חייבים” להתנהל בדרך שלהם ומתקשים לקבל את השונות של האחרים ושאחרים הם אחרים, לא יותר טובים או פחות טובים אלא אחרים ושזה בסדר. לכן, אין להם סבלנות וסובלנות לדברי האחרים והם יתקשו להקשיב להם, הם יקטעו אותם ויתפרצו לדבריהם. ראייתם את המציאות היא  לפי מנצח- מפסיד אשר מובילה אותם למאבק כוח עם האחר, בו הם צריכים תמיד לנצח ולצאת צודקים. באמצעות כך הם מרגישים חזקים ושולטים ולכן, על כל דבר, ולו הקטן ביותר, הם ילחמו, העיקר, לא לצאת “פרייארים” ונחותים. למעשה, התפרצות הכעס שלהם לא נובעת מחוזק ומביטחון אלא מחולשה ומחוסר אונים.
כתוצאה מכך, הם לא יסבלו קצב איטי של אחרים, אנשים שלדעתם הם “טיפשים” או “חלשים”, הם יריבו על הכביש, ינסו להתחרות עם מי שנדחף להם על הכביש או בכל מקום אחר, יצעקו עליו, יקללו אותו, יאיימו עליו ואפילו יסכנו את עצמם ואחרים במצבים בהם עלול להיגרם להם נזק כבד.

הם אינם יכולים לשאת בתוכם רגשות קשים או להודות בהם כגון, קנאה, בושה, דחייה, פחד, חוסר ביטחון, חוסר אונים, עצב, וכד’ ולכן, הם משליכים אותם על הזולת. ביטוי של כאב, חולשה וחוסר אונים בגלוי נתפס בעיניהם כחולשה ופגיעות שאם אחרים יראו אותם בחולשתם, הם ישתמשו בזה נגדם ולרעתם, הם יהיו חשופים ופגיעים והם עלולים להיפגע. בדרך זו של הימנעות והצגת פאסון של כוח, ולכאורה, ביטחון, הם שומרים על עצמם מלבוא במגע עם הכאב והרגשות הלא נעימים שלהם ויוצרים הרתעה אצל האחרים שלא יתקרבו או יפגעו בהם. כשהם רואים את רגשותיהם אלה שהשליכו על האחרים כמו על בת הזוג או הילדים מתעוררת אצלם החרדה שבאה גם היא לידי ביטוי בכעס, בהתפרצות בביקורת רבה, האשמות ושיפוטיות רבה.

אין הם רואים אופציות נוספות מלבד הדרך שהם רואים את הדברים. תגובותיהם מהירות ואוטומטיות והם רואים רק פרוש נכון אחד לדברים והוא הפרוש שלהם. כשהדברים לא מתנהלים בדיוק על פי ציפיותיהם, מתעורר בהם הכעס, כי הם מתקשים להתמודד באופן יעיל עם האכזבה והתסכול שלהם, להכיל אותם או לווסת את הלחץ והמתח שבתוכם ולכן, הם צריכים מענה מיידי לסיפוק הצרכים והדחפים שלהם.

הם מותחים ביקורת, לעיתים קרובות, על כל דבר שלא נראה להם, ומאשימים את האחרים בכל תקלה או בעיה שמתרחשת שלא כפי שהם רצו וציפו שיקרה. הם תמיד רוצים להיות אלו בעלי הכוח, שקובעים איך דברים מתנהלים ואם זה לא קורה הם מיד נכנסים למאבק כוח.

הם לא יודעים לקחת את המקום שלהם בדרך רגועה, אסרטיבית ומכובדת בלי כוחנות והשתלטות או בלי לפגוע באחרים וחסרות להם מיומנויות חברתיות ותקשורת בינאישית.
הם מתקשים לראות את בני זוגם או את האחרים כיישות נפרדת ועצמאית, כאנשים עם רצונות, רגשות וצרכים משלהם ולעיתים, שונים ואף מנוגדים משלהם. הם יראו בסובבים אותם כ”ספקי צרכים” שלהם אשר אמורים להיות נגישים להם כל הזמן וממוקדים בהיענות מיידית לצורכיהם והם אף יתנו לזה הצדקה רציונלית, לכאורה, כמו “אז בשביל מה התחתנו? מה, בן זוג לא אמור למלא את הציפיות שלנו?” כל מי שלא ממלא את רצונם נחשב ונתפס בעיניהם כפועל נגדם וכגורם עוין או מסוכן שיש להישמר ממנו.

הם יבטאו צורכי שליטה ורכושנות כלפי האחרים ובעיקר, כלפי בני זוגם וילדיהם, על מנת לספק את מאווייהם, ציפיותיהם, צורכיהם ומשאלותיהם. רק כאשר האחרים או בן הזוג מספקים את צורכיהם, הם חשים ביטחון. הם יפתחו תלות רגשית גבוהה בבני זוגם וכל התנהגות נפרדת ואינדיבידואלית של בן הזוג תגרום להם לחוש עזובים, נטושים, בודדים, כעס, תסכול, אכזבה ועוד.

למעשה, התפרצויות הכעס מתחלקות ל-3 סוגים עיקריים:

1.שחרור מהרגשות הקשים באמצעות צעקות וקללות– במקום לבטא את הרגשות הקשים שלהם בצורה ישירה, כמו “אני עצוב, נעלבתי, קשה לי…” ,שזה חולשה בעיניהם, הם משחררים את הרגשות האלו ע”י התפרצות תוקפנית, הרמת טון, צעקות וקללות.התפרצות הכעס היא למעשה צעקה של כאב.

2.הפעלת כוח רגשי באמצעות מניפולציות רגשיות שונות על מנת להשיג כוח ושליטה על בן הזוג מתוך מטרה לכפות את רצונו על בן הזוג גם אם זה בניגוד לרצונו. זה מתבטא בדרך של ערעור הביטחון, האשמות, ביקורתיות יתר, ארסיות ופגיעה בנקודות התורפה והחולשה שלו, במקומות הכואבים לו ביותר, זלזול ולעג, התנשאות, הקטנה והפחתת ערך, עלבונות, איומים גלויים וסמויים בעזיבה ובגירושין, תוקפנות ושימוש במניפולציות שונות שמטרתן סחיטה רגשית, שהתוצאה היא שבני הזוג שסופגים את כל ההתנהגויות האלה מרגישים חלשים, מאוימים, מותקפים, פגועים עד עמקי נשמתם, חסרי ביטחון והערך העצמי שלהם יורד. הם מרגישים “לא בסדר”  ו”לא שווים” ומנסים לרצות ולהיענות לרצון בני זוגם המתפרצים ובכך מתדלקים את ההתפרצות הבאה ואת המעגל הסגור של מעגל הכעס ביניהם היות ובני הזוג העצבניים מבינים שהם משיגים את מטרותיהם בדרך זו של כוחנות ושתלטנות והם משיגים כוח ושליטה על בן הזוג שנתפס בעיניהם חלש, פסיבי וכנוע.

3. 3. הפעלת כוח פיזי – בצד הצעקות והאיומים, המתפרץ יכול להידרדר להפעלת כוח פיזי, החל מזריקת חפצים ושבירתם, אגרוף או בעיטה בדלתות, בשולחנות ובקירות ועד אלימות פיזית, לסוגיה השונים, ואלימות חברתית, כלכלית ומינית.

המחיר שהאנשים בעלי הפתיל הקצר עלולים לשלם על התנהגותם זו הוא כבד, בבריאותם, כגון, בעיות של מחלות לב ויתר לחץ דם, במקום עבודתם ואף לאבד את מקור פרנסתם אך בעיקר, במערכות היחסים שלהם עם הסובבים אותם בכלל, ובזוגיות, פרידה וגירושין ועם ילדיהם ובפירוק המסגרת המשפחתית בפרט.

אז מה ניתן לעשות? איך מתמודדים ביעילות ובחוכמה מול התפרצויות הכעס?

ראשית, נתחיל בשאלה כיצד להתמודד עם התפרצויות הכעס של אנשים עצבניים זרים שנתקלים בהם ברחוב, על הכביש, או במקומות ציבוריים שונים?

נתחיל עם אנשים עצבניים שהם אנשים זרים לכם שאינכם מכירים ומרשים לעצמם להתפרץ עליכם, לדוגמא, שהחניתם עקום את האוטו, שנסעתם לאט מידיי לטעמם בצד שמאל של הכביש, שהפרעתם להם באיזושהי צורה. אם זה מישהו שאינכם מכירים אותו כלל ואין חובה לנהל איתו שיחה, או הוא צועק על מישהו אחר, אל תתערבו והימנעו בכלל מעימות איתו והתרחקו ממנו ככל שאפשר. אין פה את מי לנצח ועדיף להתרחק מאדם שאינכם יודעים איך הוא יכול להגיב כלפיכם ואיפה הגבולות שלו. אם הוא צועק עליכם משהו שלדעתכם עשיתם או לא עשיתם, התייחסו אליו בצורה כלשהי מנומסת ומכובדת והתרחקו מיד מהמקום. אין לפתח שום שיחה על התוכן או מי צודק. זה ויכוח עקר שנופל על אוזניים אטומות. זה רק מחמיר את המצב.
אם המתפרץ בכעס הוא אדם שחייבת איתו תקשורת, למשל, כמו הפקידה בקופ”ח והחולה שמתרעם ויש לו טענות כלפיה, אין לנהל איתו מאבק או ויכוח כלל גם עם הצדק עימכם. עדיף להימנע בכלל מוויכוח, וותרו על מאבק הכוח המילולי. לא תצאו מנצחים. להיפך. האיפוק והיכולת להישאר רגועים ומכובדים הוא החוזק האמיתי. נסו להבין את המצוקה והכאב של האדם גם אם זה מאד קשה לשמור על התנהגות רגועה ושקולה מול צעקות מפחידות אבל זו הדרך היעילה ביותר להרגיע את המצב. נשמו עמוק ונסו להיזכר שמתחת לצעקות ולהתפרצות מסתתר כאב של האדם שלא יודע ולא יכול לבטא את הכאב והמצוקה שלו בדרך ישירה וגלויה אלא בדרך בעייתית של צעקות והתפרצות מפחידה. מהרגע שתבינו את הכאב שמסתתר מתחת לצעקות תוכלו לקחת אותו הצידה, ולשוחח יותר בנחת אבל בשום אופן לא לריב או להתווכח איתו ליד אנשים אחרים. גלו הבנה ואמפטיה לבעיה שלו, דברו בשקט וחפשו דרך יצירתית לפתור את הבעיה. עדיף בכלל לשוחח בארבע עיניים בחדר או במשרד או לנהל את השיחה הרחק מהאנשים.
אחד מכללי הברזל שפיתחתי עם השנים הוא שאין להתווכח או לריב בנוכחות קהל. רק בשיחה בארבע עיניים ובפרטיות ניתן לבקש מהאדם לדבר בשקט ויש יותר סיכוי שהוא ייענה. בשיחה בנוכחות קהל, האנשים האחרים יכולים להצטרף אליו ולתמוך בטענותיו, מה שנותן לו יותר כוח להמשיך לצעוק ומונע ממנו את האפשרות לסגת בו מדרכו הבוטה והתוקפנית ולהירגע כי זה יכול להיתפס בעיניו ובעיניהם של האחרים ככניעה וכהפסד, דבר שהוא לא יכול להרשות לעצמו להרגיש ולהיתפס בחולשתו ובתבוסתו מול אנשים אחרים. רק בשיחה בארבע עיניים ניתן לנהל שיחה מכובדת ולומר לו “אני מאד רוצה לעזור לך, אבל קשה לי כך בצעקות. לדבר רק בשפת ה”אני” ולא “אתה תפסיק לצעוק” אלא “לי קשה כך להקשיב ולעזור לך”. “אני מבינה שאתה מתוסכל ואתה צריך פתרון, אז בוא נראה מה ניתן לעשות אבל בוא נעשה את זה בדרך מכבדת ומכובדת.” לדבר חיובי, מה כן ניתן לעשות ולא שלילי מה לא בסדר, ובטח לא לנזוף או לזלזל בו, לבקר ולהאשים אותו או לשפוט אותו על התנהגותו. בזמן הסערה כל מה שצריך להתמקד בו הוא איך להרגיע את הסערה ואת האדם ולמצוא פתרון לבעיה העכשווית.

שנית, איך להתמודד מול התפרצויות כעס של אדם קרוב כמו בן הזוג?

יש אנשים לא מעטים שסופגים בשגרת היומיום שלהם כעסים, עלבונות, פגיעות, איומים והפחדות, השפלות, זלזול, הקטנות והענשות מבני זוגם. כאן המצב יותר קשה כי הם אינם רוצים להיפרד ולפרק את הזוגיות להם כי יש בשבילם הרבה דברים טובים בקשר הזוגי בזמנים כשאין את התפרצויות הזעם האלה.

הרבה מרגישים חסרי אונים מול התפרצויות הכעס של בן/בת הזוג שלהם, ונמאס להם מזה שבן או בת הזוג צועקים עליהם ומאשימים אותם בכל דבר. הם מרגישים מותקפים, לא מוגנים וחסרי יכולת מולם אבל אין להם מושג מה לעשות כדי להפסיק את ההתפרצויות האלה. הם בוכים, מתלוננים, רבים ומתווכחים וחוזרים לסדר היום עד להתפרצות הבאה וכך חוזר חלילה.
הם יודעים שבני הזוג שלהם, המתפרצים בכעס, הם אנשים טובים ואינם מתכוונים לפגוע בהם בזדון, אבל זה “משפריץ” להם, והפגיעה בבני הזוג קשה ומכאיבה וזה כבר קשה להם מנשוא והם לא עומדים בזה יותר. זה מפחיד וכואב להם והמצב רק הולך ומחמיר. הם רק מקווים שבן הזוג חסר השליטה והמפחיד יילך לטיפול וילמד להירגע, אבל הוא מתנגד נמרצות ואפילו מאשים את בן הזוג שלו בכל מה שקורה. אולי בן הזוג הכעסן והעצבני כבר יודע שהבעיה היא אישית שלו, אבל הוא לא מוכן עדיין לקבל טיפול .

אז מה עושים?
ראשית, חשוב לזכור שאתם לא אשמים כלל בהתפרצות או בצעקות של בן הזוג העצבני והמתלהם למרות האמירות השכיחות שלו כגון, “זה בגללך התעצבנתי, אם לא תעצבנ/י אותי, אני לא אתעצבן..”. אין לכם שום שליטה על ההתנהגות של המתפרץ, אבל יש לכם את כל האחריות שלכם והחופש לשמור על עצמכם וללמוד להגן על עצמכם מפני ההתקפות עליכם ומן הסתם, תגנו באותו הזמן גם על ילדיכם שנוכחים בסביבה המפחידה של ההתפרצות ופוגעת גם הם.

שנית, אין שום סיבה שתישארו שם להקשיב לעלבונות, להשפלות, ולצעקות. אתם לא פח זבל של אף אחד. ולכן בזמן רגיעה ואך ורק בזמן רגיעה, כדי להציב מראש את הגבול שלכם – אימרו לבן זוגכם ברצינות ובצורה חד משמעית ושוב, רק בשפת ה”אני” – “אני מוכן לשוחח איתך אבל אני לא מוכן יותר לשוחח בצעקות או לשמוע קללות ועלבונות. זה קשה לי, ואני נפגע מזה מאד ואני לא יכול יותר לשאת את זה ולכן, בכל פעם שתצעק עלי, אני איאלץ לצאת מהמקום”. בלי קהל, אין הצגה.

ואז אם זה קורה בפועל ומתפרצים עליכם, ואתם באמצע הסערה, זה הזמן להגן על עצמכם ולשמור על עצמכם מפני ההתקפה. נשמו עמוק ודמיינו שאתם מפעילים כיפת ברזל סביבכם, אימרו בצורה מכובדת “קשה לי, לא נעים לי ככה עכשיו” והתרחקו מהמקום. אם הולכים אחריכם לאן שאתם הולכים, צאו מהבית לזמן מה. כך תעשו בכל פעם שההתפרצות מתחילה וכשאין על מי לצעוק, הצעקות מפסיקות.

חשוב לזכור שבזמן ההתפרצות זה לא הזמן להסברים, להצטדקויות ולהתנצלויות ולהתייחסות לתוכן. אין מי שמקשיב לכם. רק לאחר שהכל יירגע, תשוחחו ותסבירו את עמדתכם. האופן (של היחסים) חשוב יותר מהתוכן. אם אתם מתייחסים לתוכן בזמן שצועקים עליכם ומעליבים אתכם, אתם בעצם מעבירים מסר שמותר להתייחס אליכם ככה כי אתם ממשיכים ועונים בכל מצב לתוכן שעלה.

חשוב להבין שרק מילים – לא יעזרו. עליכם ממש לקום ולצאת מהמקום ולפעול כך בכל פעם בעקביות ובהתמדה. עקביות והתמדה זה סוד ההצלחה גם אם זה קשה לכם מאד. חשוב מאוד להבין שאם תנהגו פעם כך ופעם אחרת, אתם לא תצליחו, ותמשיכו לאפשר לפגוע בכם.

אני רוצה להעלות עוד נקודה חשובה שתעזור להצלחת ההתמודדות עם התפרצויות כעס כלפיכם בכלל עם אנשים קרובים אך במיוחד עם בן הזוג. אחרי כל התפרצות והתקף של זעם יש בדרך כלל שלב (שלב “ירח הדבש” עפ”י ליאונור ווקר), שבו יש ניסיון מבן הזוג המתפרץ שמרגיש, לרוב, חרטה, אשמה, צער ועצב לפייס את בן הזוג הפגוע , לבקש ממנו שוב ושוב סליחה ומתן הזדמנות נוספת, לחזר אחריו, להתנצל בפניו, ולצאת בהצהרות אהבה. הוא מחזר, מפנק ומפצה במתנות ובבילויים משותפים. כאן בני הזוג הפגועים משתפים פעולה, מאמינים להבטחות, ממעיטים מערך האירוע, מתקרבים, נהנים מתשומת הלב הרבה, וחוזרים לסדר היום.

אז מה עושים?

כדי לצאת מהמעגל הסגור צריך או שבן הזוג המתפרץ ילמד לנהל את כעסיו ברוגע ובאסרטיביות, או שבן הזוג הנפגע לא ישתף יותר פעולה בשלב “ירח הדבש”, ולא יחזור לסדר היום .

תדעו- כשאתם מאפשרים לחזור לסדר היום, אתם כבר מתדלקים את האירוע הבא. תיראו, היות ובשלב הזה בן הזוג מוכן לעשות הכל ובלבד לא לאבד אתכם, זה הזמן לדרוש ממנו פעולה מעשית ולקבל עזרה מקצועית ולא להסתפק רק בהבטחות ריקות שהוא יטפל בעצמו לבד. לבד זה לא עובד. אם הוא מגלה התנגדות, עליכם להגדיר חוק חדש ביחסיכם האומר “כאן במדינה שלי לא תוקפים אותי יותר, ואחרי התקפה אני לא עובר יותר לסדר היום”. עד שלא סוכמה דרך פעולה חדשה לשינוי המצב, אין לחזור לשגרה ולהתנהגות רגילה, לשיחות, ליחסי מין ולבילויים, ולהתעלם ממה שקרה, אלא לפעול במתכונת שבת או “שעת חירום”. הרצינות והחוזק שלכם לעמוד בזה, יכריעו אם בן הזוג שלכם יקח לעצמו עזרה וישנה את המצב.

לסיכום, הנה עוד כמה כיווני פעולה שיעזרו לכם להתמודד ביעילות עם התפרצויות כעס ועצבים כלפיכם במיוחד עם הקרובים אליכם ביותר:

ראשית, עליכם לקחת החלטה שאתם לא מוכנים לחיות כקורבן של החיים ושל אנשים אחרים, ולהתחיל לפעול בנדון. קחו את הגה החיים שלכם לידיים, וצרו את המציאות הרצויה לכם. אם קשה לכם לבד, קחו לכם עזרה.

שנית, היו כמו המגדלור המאיר את עצמו – האירו את עצמכם, ולימדו לקחת את המקום שלכם בחיים. היו גם אתם חשובים לעצמכם, ואל תסתפקו רק בריצוי ובסיפוק הצרכים של האחרים. שאלו כל הזמן  את עצמכם “מה אני רוצה?, “מה מתאים לי?” , “מה נכון לי?” וחפשו את התשובות. אימרו לאחרים בגלוי את הרצונות, המחשבות והרגשות שלכם. אם לא תגידו בבירור, אחרים לא יידעו, אתם תישארו שקופים ולא יתחשבו בכם.

תזכרו- אתם לא בובות על חוט שמפעילים אתכם. דמיינו שאתם גוזרים את החוטים, ותפעלו מעכשיו מתוך חופש בחירה, עצמאות ומתוך הכוח הפנימי והרצון שלכם.

דבר חשוב נוסף, אם מדברים אליכם, ולא משנה מי, בדרך פוגעת, בצעקות, בזלזול, בקללות, בתוקפנות או בעלבונות, אל תמשיכו בשיחה ואל תגיבו לתוכן העניינים, גם אם זה נורא מפתה אתכם. אל תתעלמו מהדרך שבה מדברים אליכם. תזכרו, האופן חשוב יותר מהתוכן.  אימרו מה אתם מרגישים ” לא נעים לי ככה” , “קשה לי” ואל תמשיכו לדבר על נושא השיחה. עיצרו, ורק כשידברו אליכם בכבוד, תמשיכו. אם זה לא קורה, תגידו “לא נעים לי” וצאו מהמקום.

נקודה נוספת- אם אתם רואים שלא מקשיבים לכם, אל תמשיכו לדבר. תעצרו. הדברים שלכם מספיק חשובים כדי שיקשיבו להם. חכו עד שיחזרו אליכם בהקשבה מלאה, בלי הפרעות ובלי פעולות נוספות במקביל, ואז תדברו. אתם יכולים לומר “אני מחכה שתחזור אלי” ורק כשחוזרים להקשיב לכם, תמשיכו את השיחה.

ולבסוף, מיצאו את הדרך להתחבר אל הכוחות שלכם ועל ידי כך חזקו את עצמכם, ואת הערך והביטחון העצמי שלכם.

בתקופה האחרונה אנחנו נתקלים יותר ויותר בשיח כוחני ואגרסיבי בין אנשים, אם זה בדו שיח ישיר פנים אל פנים או באמצעות תקשורת כתובה ואם זה בתקשורת לסוגיה השונים או בתגובות ברשתות החברתיות למיניהן. בדו שיח האגרסיבי אנחנו יכולים לראות, לעיתים קרובות, שאין התייחסות מכבדת עניינית לגופו של ענין אלא התייחסות לאדם עצמו, למהות שלו מתוך כוונה להקטין ולהשתיק אותו, להחליש אותו ולערער את בטחונו העצמי והכל במטרה להשיג עליו כוח ושליטה על מנת לנצח אותו ולכפות עליו ולהכריח אותו לעשות כרצונו ועפ”י דעתו .

למילים יש כוח. הרבה כוח. יש להן כוח להעליב, לפגוע, להשפיל, לבזות, לזלזל, ללעוג, להשתיק את האחר ולהפחית את הערך שלו, ולערער את בטחונו. יש דרכים שונות של כוחנות ושתלטנות, באמצעותן ניתן להשיג כוח ושליטה על האחר. אחת הדרכים השכיחות להפעיל כוח על האחר ולגרום לו לעשות מה שמצפים ממנו, גם אם זה בניגוד לרצונו, היא להקטין את הערך שלו, לזלזל בו, להתנשא עליו, להחליש אותו, להפחית ולערער את בטחונו העצמי, להשתיק אותו ולגרום לו להרגיש לא שווה, חלש, קטן, חסר ערך, נחות, חסר אונים, מפוחד ומושפל.

אחת הדרכים הכוחניות הנפוצות בימינו היא שימוש בשפה מקטינה, מזלזלת, מתנשאת, פוגענית ,לפעמים, ארסית, וחסרת כבוד. לשפת הגוף ולמוסיקת הדיבור יש השפעה מכרעת על התקשורת הבינאישית אך גם למילים יש כוח והשפעה על כולנו. במאמר הזה אני אציג איך שפה ומילים יכולות להקטין, לפגוע ולערער את הזולת ומנגד, אלו מילים הן מכבדות את הזולת, מקבלות אותו ונותנות לו מקום.

לכולנו יש צורך להרגיש קיימים, משמעותיים, מוכשרים, חשובים, מוצלחים, טובים ובעלי ערך וביטחון עצמי. אנחנו זקוקים לקבל אישור מהסביבה שלנו על המהות הטובה שלנו, על מי שאנחנו. אנחנו זקוקים במהותנו להרגיש שמקבלים אותנו על מי שאנחנו, על כל יתרונותינו וחסרונותינו ובמיוחד אנחנו כמהים להיות אהובים למרות כל המגרעות והכישלונות שלנו, במיוחד ע”י האנשים הקרובים לנו ביותר.

הרבה פעמים אנשים אינם מודעים או אינם שמים לב שהם מדברים עם אנשים בדרך תוקפנית, מזלזלת, שיפוטית, מתנשאת, פוגעת, צינית ומעליבה, מה שיכול  לגרום לסובבים אותם להרגיש מוקטנים, מותקפים, חסרי ערך, לא שווים, לא בטוחים, לא בסדר, לא מספיק טובים, שקופים, מחוקים ופגועים.
לפעמים, הם מודעים לאופן הדיבור הקשה והפוגע שלהם אך הם אינם מצליחים להשתלט עליו וזה יוצא להם לעיתים קרובות באופן אוטומטי.
אם זה דבר שחוזר על עצמו בתדירות גבוהה, ביחסי קרבה ומתוך כוונה לפגוע, הפגיעה והעלבון הם קשים ביותר, ולאט לאט גורמים למצוקה ולסבל רב אצל האחרים, במיוחד הקרובים ביותר, עד כדי ייאוש, חוסר אונים, כאב רב, פחד, דימוי עצמי נמוך, תחושת חוסר ערך וחוסר ביטחון.

לפני שנראה מה זו שפה מקטינה ומהן מילים מקטינות חשוב להבין שמטרתה של שפה מקטינה היא לעזור לאנשים שמשתמשים בה להשיג שליטה וכוח על האחרים, ובדרך זו הם מפעילים כוח על הסובבים אותם למלא אחר רצונם ובכך לכפות אותו על האחרים.

לאנשים אלה אין באמת ביטחון עצמי למרות הפאסאדה שהם מציגים כלפי חוץ ובאמצעות החלשה והקטנת האחרים הם מרגישים תחושת ביטחון וערך, מרגישים חשובים, מרכזיים, משמעותיים, החזקים והקובעים. יש להם צורך לנצח את האחר. הבעיה היא שהם יכולים להרגיש חזקים רק כאשר הם מחלישים, מקטינים ומפחיתים את הערך והמקום של הסובבים אותם ולא בזכות עצמם והכוח הפנימי שלהם. אנשים חזקים באמת בתוך עולמם אינם זקוקים שהאחרים יהיו חלשים וכנועים, יפחדו מהם, ויעשו תמיד כרצונם. להיפך, הם רוצים סביבם אנשים חזקים ובעלי ביטחון שיפרו אותם מחוכמתם ומכוחם וע”י כך כולם יוכלו לצמוח ולהתפתח.

ע”י הקטנת האחרים שמרגישים עלבון, פגיעה, חוסר אונים וחוסר ערך הם מצליחים להשתיק אותם ולערער את בטחונם ובדרך זו הם מרגישים חזקים ומוצלחים.
הם אנשים שבדרך כלל מרגישים בעולמם הפנימי חוסר ביטחון וחוסר ערך ובמקום לחזק את הכוח הפנימי והערך האמתיים של עצמם, הם עושים את זה דרך החלשה והקטנת האחרים.
השפה המקטינה באה להראות את השני בחולשתו, להפחית מהערך שלו, לזלזל בו וללעוג לו , להראות לו כמה הוא לא מוצלח, לא מוכשר ולא בסדר כמו שמצופה ממנו וע”י כך להקטין את המקום והחשיבות שלו, להשתיק אותו, ולערער את ביטחונו.

שימוש במילים מקטינות היא דרך יותר סמויה וחבויה להשגת כוח ושליטה מאשר התנהגויות בוטות ופוגעניות כמו צעקות, קללות, איומים, הפחדות, זריקת חפצים ושבירתם וכמובן, אלימות פיזית לסוגיה השונים. בדרך זו האדם שמשתמש במילים מקטינות מנסה לנווט ולהשפיע על מצבו הנפשי של הזולת ע”י הפעלת מניפולציות רגשיות כדי להשיג את מטרותיו וכוח ושליטה על האחר, שיעשה כרצונו.

השגת שליטה על האחר ע”י הפעלת כל מיני סוגי כוח שונים, פיזי או רגשי, יכולה להביא ל-2 תוצאות עיקריות: האחת, כניעה, פחד, פסיביות וחוסר ביטחון או מנגד, מלחמה, מרד ותוקפנות נגדית. שתי התוצאות הן הרסניות למערכות יחסים תקינות היות והן מתבססות על פחד, האשמות, תלות וחוסר ביטחון.

חשוב לסייג ולומר כי שימוש במילים מקטינות, במיוחד בשפה מקטינה הסמויה יותר, יכול להיות גם בשיחה רגילה כשאין כוונה להקטין את האחר ולכן, זה תלוי בכוונה שעומדת מאחורי השימוש במילים הללו, בתדירות, בדרך הביטוי שלהן ובעוצמה שלה, ואיזו שפת גוף והבעות פנים או מוסיקת דיבור נילוות אליהן.

שפה מקטינה יכולה להיות גלויה וכוחנית כמו מילים מעליבות, פוגעות, מזלזלות, לועגות, כמו “איזה שטויות אתה מדבר”, “אתה אף פעם לא…”, “מה את מבינה בכלל בזה?” , “זה לא בסדר מה שעשית”, “אתה תמיד שובר דברים”, “איך חשבת/לא חשבת לעשות…” , “מאיפה בא לך הרעיון המטומטם הזה?” ועוד ועוד. משפטים אלו הם ברורים בכוונתם, יש בהם תוקפנות רבה, כוחנות, התנשאות, שיפוטיות, וזלזול רב. על זה אין וויכוח בכלל, בטח באשר לקללות, כמו “אתה זבל”, “אפס”, “מטומטם/ת”, “מכוער/ת”, וכיו”ב או קללות לסוגיהן שמערבות את המקצוע העתיק בעולם.

במאמר הזה אני מתמקדת בעיקר במילים שיש בהן כוונה סמויה לפגוע ולהעליב כך שאנשים מרגישים את העלבון, את ההאשמה, ההשתקה, הנזיפה, הביקורתיות, הזלזול. זה כל כך סמוי וחמקמק, שהם מרגישים את הפגיעה מבלי שהם יכולים להצביע על כך בגלוי, מה שמחליש אותם עוד יותר כי כבר הם לא בטוחים שהם קלטו נכון את המסר אבל הם רק מרגישים פגועים ומותקפים בלי יכולת להגיב בחזרה.

חשוב לציין שדיבור לא נעים, מקטין ופוגע יכול להתיישב טוב יותר על אנשים שממילא מרגישים חוסר ביטחון עצמי והם לא לגמרי מעריכים את עצמם אבל גם אנשים בטוחים בעצמם, בעלי כוח פנימי וחזקים ירגישו לא נוח ולא יאהבו כשמדברים אליהם בשפה לא נעימה והם יתרחקו כמה שאפשר מאנשים שמדברים אליהם בשפה מקטינה.

בואו ניקח כמה דוגמאות :

נזיפה וביקורת  – משפטים שרבים נוהגים להשתמש בהם הרבה כמו “טרם קיבלתי את הדו”ח ….”, או ” ביקשתי כבר כמה פעמים את הדו”ח . ועוד לא שלחת לי אותו”, “לא ענית לי עדיין לשאלתי.”, “זה המייל השלישי שאני שולח לך ועוד לא החזרת לי תשובה…”. “כבר צלצלתי  אליך כמה פעמים ולא ענית לי”,  “עבר כבר הרבה זמן מאז ששאלתי אותך ולא חזרת אלי…”.

כשאנחנו נוזפים ומאשימים את האחר, אנחנו יכולים לאבד את שיתוף הפעולה שלו וגם את יחסי הקירבה איתו. זה לא נעים לו, בטח אם זה דבר שחוזר על עצמו. יהיו כאלה עכשיו שלא יראו במשפטים האלה שום בעיה כי הם באים מנקודת מוצא שהם הצודקים ושהאחרים לא פועלים כמו שצריך ולכן, זה בסדר לנזוף באחרים, אחרת הם לא ישיגו את מבוקשם. כדאי לזכור שאנחנו לא באים לחנך את האחרים ולא לשלוט בהם, בטח לא בדרך של עלבון ונזיפה.

אפילו את הילדים שלנו , ששם כן יש לנו תפקיד מחנך, לא ראוי שנגדל תחת ביקורתיות יתר, הפחתת ערך, האשמות, נזיפות ועלבונות. אולי הם יעשו את הדברים מתוך פחד אבל נגדל ילדים כנועים וחסרי ביטחון או לחילופין ילדים מרדניים שילחמו על החופש שלהם או שגם הם יפעלו בכוחניות ובשתלטנות כלפי אחרים, כלפי אחיהם, חבריהם, כלפי המשפחה, המורים וכד’. זה לא מה שאתם הייתם רוצים כהורים טובים.

דוגמא נוספת למשפט נזיפה היא כאשר מישהו שואל את האחר מתוך התעניינות ודאגה “איך אתה מרגיש?” ומקבל תשובה נוזפת “איך אפשר להרגיש במצב כזה?” כאילו, איך אתה לא מבין במקום לענות תשובה ישירה ואמיתית איך הוא מרגיש באמת.

מה כן לעשות? בדוגמאות האלה יש לוותר על הדיבור השלילי והדגשה שלו. במקום לציין את מה שלא נעשה ולתת נזיפה וציון שלילי לאחר, רצוי לדבר על מה שאני זקוק, רוצה, חשוב לי. לדבר על עצמי. לבקש את מה שאני רוצה בלי הנזיפה והביקורת. “אודה לך אם תשלח לי בדחיפות את הדו”ח..אני זקוק לו בהקדם האפשרי..” , “אני מתקשה להתקדם ללא הדוח שלך..אשמח אם תשלח לי אותו בהקדם”.

במקום לדבר שלילי ולפגוע, מומלץ לדבר חיובי את מה שצריך. למשל, במקום לצעוק “כמה פעמים אמרתי לכם לא להשאיר את התיקים והנעליים בסלון?” אפשר פשוט לבקש – “אני מבקשת לקחת עכשיו את התיקים והנעליים לחדר שלכם”. הרעיון הוא לשמור על יחסים תקינים, על שיתוף פעולה, על כבוד ואכפתיות הדדיים ולא השתלטות והפעלת כוחנות על האחר ואיבוד הקירבה איתו.

תלונה והפעלת רגשי אשם במקום בקשה – קובעים עובדה שהיא תלונה כלפי האחר שהוא לא עשה את הדברים כמו שצריך וכמו שמצופה ממנו, כמו “אתם לא עוזרים לי”, “קניתם לי מה שאני לא צריכה ..”, “לא אכפת לך..” , “הייתי לבד אתמול..”, “לא הקשבת לי”, “השתקת אותי”, “אני לא מאשימה אותך אבל פגעת בה..”.

מה לעשות? תהפכו את התלונה לבקשה ובמקום לקבוע עובדות, שלעיתים, יכולות להיות לא נכונות או אפילו מאשימות שלא בצדק , פשוט תביעו את הבקשה שלכם ותבטאו את הקושי שלכם הכי ישיר, פתוח ואמיתי. כגון: במקום “הייתי לבד אתמול..”-  לומר, “חסרתם לי אתמול. הייתי זקוקה לחברתכם”. או במקום “אתם לא עוזרים לי”- רצוי לומר, “אני אשמח אם תעזרו לי ל….”.  גם פה תוותרו על הנזיפה והאמירות השליליות, על הביקורת, על ההאשמה, על המניפולציות הרגשיות ליצירת רגשי אשם ויסורי המצפון אצל האחרים.

תזכרו, האחרים לא אוהבים להיות נזופים, מואשמים ומותקפים ומוצגים כלא בסדר ולכן הם מגיבים בדרך כלל בתגובה של כעס נגדי או התרחקות ויחס קר.

השוואה לאחרים כדרך להקטין ולהפחית ערך- למשל, “אני הכי מבין אותך מכולם..” . המשמעות היא – אני הכי טוב לעומת האחרים שהם פחות טובים ממני. אם הם שומעים את הדברים הם בקלות יכולים להיעלב כשמציגים אותם כפחות טובים, שמישהו מתנשא מעליהם. כל המסר של המשפט הוא הצגת העצמי כיותר טוב מאחרים והדגש כאן הוא על המילה ‘הכי’ . דוגמא נוספת של מילים מקטינות בהשוואה לאחרים היא עם המילים, “אני דווקא חושב ש…או ההיפך ממך” המילים ‘דווקא’ או ‘ההיפך’ באה לציין ברמיזה שאני חושב יותר נכון ממך ושוב, אצלי הצדק. כמו כן השוואה נוספת כמו  “לא הבנת כמוני או כמו האחרים” משמע, אתה פחות מוצלח. או ‘רק’, “רק אני יכולתי ..” .

מה אפשר לעשות? במקום להשתמש במילים של השוואה כמו ‘הכי’, ‘דווקא’, ‘ההיפך’, ‘לעומתך’, ‘בניגוד אליך’,  ‘בשונה ממך’, פשוט תגידו את דעתכם בלי המילים האלה כמו, ” אני חושב ש….” או מקסימום אפשר לומר – ” אני רוצה להוסיף עוד היבט”, “חשוב לי להראות עוד זווית ראיה” וכד’.  להתחבר אבל לא לבטל, לא לפסול, לא לזלזל אלא לשמור על כבוד לזולת. המילים האלה יוצרות השוואה בין האנשים ומעבירות מסר של התנשאות כלפי האחרים של מי יותר טוב לעומתם.

רמיזה שמטרתה לעג, זלזול והשתקת האחר ע”י ערעור הביטחון שלו בעצמו- שימוש במילים כמו, ‘שוב’, “אני אגיד שוב”. בשביל מה המילה ‘שוב’? היא מגיעה כדי לנזוף , כדי להציג את האחר באור שלילי כי הרי אפשר פשוט לחזור על הדברים בלי לציין את העובדה שהדברים נאמרים פעם נוספת. כמו כן, מילים כמו ‘כבר’, ‘כבר אמרתי קודם”, “הסברתי כבר” שפרושו, איך לא הקשבת למה שאמרתי קודם, הסברתי ואתה לא הקשבת ולא הבנת כלום. המסר הוא ביקורתי ומפנה נזיפה כלפי האחר ומגלה חוסר סבלנות.

גם מילים כמו ‘לחלוטין’, -“האתר שלך לחלוטין לא מעודכן” שבאה להדגיש שהאתר שלך לגמרי לא בסדר לא רק קצת. אותו דבר לגבי המילה ‘ממש‘. גם המילה ‘נו’, באה להראות חוסר סבלנות וקוצר רוח כמו ” נו, הסברתי כבר”.

יכולים להיות משפטים יותר פוגעניים במיוחד כשמוסיקת הדיבור והבעות הפנים מביעות זלזול ולעג כמו “מה בדיוק לא הבנת? “, “מה לא היה ברור לך?” , “מה לא הבנת עד עכשיו?” שפרושו, את לא מבינה דברים, אין לך שכל.
עוד דוגמאות:
מה לא היה ברור לך?= איך את לא מבינה דברים שמסבירים לך
אני אגיד שוב = כי את לא מבינה כשמסבירים לך
אמרתי כבר..= לא הקשבת, לא הבנת.
כרגיל – מילה רגילה אבל כשמשתמשים בה כביקורת או נזיפה או לעג היא לא במקום, כמו ” “הכלים לא במדיח, כרגיל” כשהכוונה את/ה כרגיל לא מכניס/ה את הכלים למדיח ואולי הרמז שאת/ה עצלן/ית, חסר/ת אחריות וכד’.
עוד דוגמא, ” זה כ”כ פשוט שגם מפגר יכול להבין את זה”, כלומר, המסר הוא – אתה ממש בעיה. לא הגעת אפילו לדרגת מפגר.
לפעמים, המילים הללו הן אכן תמימות ללא כוונת לעג וביקורתיות אבל אז הן נאמרות בשילוב הבעות פנים וטון דיבור מכבדים.

מה אפשר לעשות? להימנע בכלל מהביקורתיות ומהרצון לפגוע , לזלזל, להתנשא, להאשים או לנזוף ע”י שימוש במילים הללו. אין צורך לומר “אמרתי כבר”, “הסברתי כבר”, “אני אגיד שוב” וכד’. זה פשוט מיותר ומעליב את האחר. זה יוצר אי נוחות ומתח במרחב היחסים והביטחון מתחיל לדלוף מה שיכול ליצור וויכוח, ריב או ריחוק. אתם לא תהיו חכמים ומוצלחים יותר ע”י הקטנת האחר וההשתקה שלו .

שימוש במילים מבטלות, מפחיתות ומזלזלות – כמו “שטויות”, “זה לא נכון”, “זה לא צריך להיות כך”, או לבטל את דברי האחר במילה כמו ‘מה פתאום’ או במשפט כמו ” כן…אבל…” כשהדברים שבאים אחרי האבל מוחקים את כל מה שנאמר לפני כן כדי לבטל את דברי האחר.מה לעשות? להימנע משימוש במילים האלה. האחר חושב אחרת כי הוא אחר, לא פחות טוב או יותר טוב ולכן, החשיבה האחרת ראויה ליחס מכבד ומעריך גם אם יש חילוקי דעות ואי הסכמה. לא חייבת להיות הסכמה בכל דבר אבל יחס מכובד ומכבד ללא פגיעה באחר או השתלטות עליו היא חשובה מאין כמוה בתקשורת בינאישית ובמערכות היחסים .

שימוש במילם טוטאליות – כמו, אף פעם, תמיד, בכלל, כל הזמן וכד’. המילים האלה באות לקבוע עובדות נוקשות ללא גמישות וללא כבוד לאדם עצמו. זו הכללה ופגיעה באדם ובתכונותיו במקום להתמקד לגופו של העניין עצמו. כמו למשל, “אתה תמיד קמצן”, “אתה אף פעם לא עוזר לי”, “כמו תמיד, לא אכפת לך…”.

שימוש במילים עם קונוטציות והקשרים שליליים במטרה לפגוע– למשל, “אז בעלך ממושמע” כשהכוונה שהבעל צייתן ומרצה. “כשאת חופרת לי…” כשפרושו, אין לי סבלנות למה שאת אומרת וזה מעיק עלי ואין ספק שזה לא מכבד ואפילו מעליב ומזלזל. עוד דוגמא,  “את יכולה לזרוק לה מחמאה אבל לא בעוקץ אלא בכייף”. מחמאות לא זורקים אלא נותנים. אם זה ‘לזרוק מחמאה’ זה כנראה משהו שהוא ההיפך מהערכה וכבוד. “את תמיד עקשנית כשאת רוצה משהו…” המסר כאן הוא של נוקשות וחוסר פשרה כשהכוונה בעצם היא לומר לה שהיא נחושה, עקבית, שאפתנית וכד’.

עוד דוגמא, “זה עוזר לך לברוח מהשיחה”, משפט שיש בו ביקורת והאשמה שמסמן את האדם עושה הכל כדי לא להיות בשיחה כשבעצם אפשר לומר,” נראה שקשה לך להיות בשיחה”. זה משפט מקבל, מכיל ומזמין המשכיות של הדיאלוג והקשר. לומר ‘לברוח מהשיחה’ יש בזה מן האשמת הזולת שיתחיל להתגונן מפני ההאשמות והטענה כלפיו או באמת יברח מהשיחה.

שימוש במילים שיש להן הקשרים שליליים גורם לאדם האחר להיפגע ולהיעלב ולחוש פגיעה בכבוד ובערך במשמעות שלו מה שבקלות יכול לגרום לו  להתרחק.

לסיום, חשוב ליצור תקשורת בינאישית מכבדת ומכובדת שאין בה השתלטות על האחר, ולהימנע משימוש במילים מקטינות. כדי שמערכות יחסים קרובות ורחוקות יהיו תקינות וטובות חשוב לשמור במרחב היחסים על הכבוד והביטחון בדיאלוג עם הסובבים אותנו.

לשם כך, חשוב לשים לב לא להביע בשום דרך אך במיוחד גם לא באמצעות המילים המקטינות זלזול או לעג, להאשים ולבקר ולנזוף באחרים כדי להראות לאחרים כמה הם לא בסדר.

יש להימנע ככל האפשר משימוש במילים מקטינות שמטרתן זלזול באחרים, השתקה והקטנת המקום הבטוח שלהם והדרך היא להשתמש בשפה ובדיבור חיובי כשהעמדה הפנימית בהלימה עם כבוד והערכה לזולת בכל מצב גם כשאין הסכמה איתו.