להפוך את התלונות לבקשות ולמנוע כעסים ועצבים מיותרים

אורי (שם בדוי), כבן 43, עצמאי, נשוי ואב לילדים, לא מביע את צרכיו בגלוי כלפי אף אחד. הוא לא מבקש מה שהוא צריך. הוא מצפה שהדברים יקרו מאליהם. כשהם לא קורים, הוא מתלונן, מעביר ביקורת ומאשים, מתעצבן וכועס, מסתגר בתוך עצמו ומתנתק ולעיתים קרובות, עד שמגיעה אפילו השטות הכי קטנה והוא מתפרץ.

עדי (שם בדוי), כבת 37, עוסקת במקצוע חופשי, נשואה ואם לילדים, מעולם לא למדה לבקש. כשהיא זקוקה למשהו, היא מבטאת אותו בדרישה תוקפנית ובתובענות שמעוררת התנגדות ולפעמים, גם פחד אצל האחרים, וכשהיא לא מרוצה מהתגובה שהיא מקבלת, היא מיד מתפרצת בכעס, צועקת ומשתוללת, בעיקר כלפי בעלה, או קמה ועוזבת את המקום בהפגנתיות במצבים אחרים.

עדי ואורי הם דוגמא לאנשים רבים שמתקשים להביע את צרכיהם ואת הבקשות שלהם באופן ישיר וגלוי. במקום זה הם מתלוננים, מעבירים ביקורת על האחרים, מאשימים את סביבתם, כועסים, מתעצבנים ומתפרצים ו/או מסתגרים, מתרחקים ומתנתקים.

מאחורי כל תלונה, כל האשמה, כל ביקורת, שיפוטיות, כעס ואף סרקאזם וציניות עומד כאב על משהו שחסר בעולם הפנימי או צורך לא מסופק. התלונה היא בעצם ביטוי עקיף של צורך פנימי חשוב שלא נאמר באופן ישיר וגלוי.

בשביל אנשים אלו הבעת בקשה או צורך באופן ישיר וברור יכולה להיחשב כחולשה וכפוטנציאל לסכנה ולפגיעה. הבעת בקשה גלויה הינה עבורם פוטנציאל לדחייה ולכאב, דבר שהוא בלתי נסבל עבורם והם אינם יכולים להכיל ולשאת את זה בתוכם.

חוויותיהם מן העבר וההתנסויות שהם חוו עוד בילדותם עם משפחתם לימדו אותם שאין טעם לבקש כי ממילא אין מי שיקשיב להם או ייענה לבקשותיהם. הם מאלה שמצפים בשקט שצרכיהם יתמלאו בידי האחרים, אך מביעים מיד כעס ותרעומת ומתלוננים כשצרכיהם לא מסופקים.

לעיתים, הם אף למדו בילדותם שבעקבות בקשתם הם זוכים לתגובה קשה, נוקשה, ביקורתית, לעגנית ומזלזלת או תוקפנית וכועסת וכתוצאה מכך, הם נמנעו ונמנעים עד היום מלהביע בגלוי את צרכיהם כדי להימנע מכאב הדחייה או התגובה הקשה וכתוצאה מכך, הם למדו לסמוך על עצמם בלבד ולהסתדר בכוחות עצמם.

זה לא אומר שאין להם ציפיות מהאחרים, במיוחד מהקרובים אליהם במיוחד, ויותר מזה, זה לא אומר שאין להם כמיהה לקרבה, חום, תשומת לב, הבנה, דאגה, אהבה, קבלה, הכלה, אכפתיות ועוד. נהפוך הוא.

מה שעצוב עוד יותר בדרך שלהם היא שכשהם מביעים את בקשותיהם בתלונות, בדרשנות, בתוקפנות ובכוחנות, לרוב, האחרים מסרבים להיענות להם, מרגישים קושי ואי נוחות בקרבתם ומתרחקים מהם או נענים להם מתוך פחד ואז הצורך שלהם לא רק שלא מתמלא כפי שהם צריכים אותו אלא הם גם מרגישים לבד, דחויים, לא אהובים, עזובים, פגועים וכואבים. הנבואה הגשימה את עצמה.

בשבילם, הצרכים שלהם כל כך גלויים ומובנים מאליהם, שברור להם שגם האחרים צריכים לראות אותם כמוהם עד כדי כך שהם לא מבינים מדוע האחרים אינם עושים את מה שהם צריכים. הדבר מתפרש אצלם כהתנגדות, סירוב, דחייה, חוסר אהבה, חוסר התחשבות וכד’. כתוצאה מתחושותיהם הקשות האלה, שהם אינם יכולים לווסת, להכיל ולהרגיע את עצמם, הם מיד מגיעים להאשמות, לתלונות ולביקורתיות עד למריבות וויכוחים עם זולתם, שפעמים רבות, אפילו מופתע מתגובתם החריפה ולא תמיד מבין מה הם רוצים מהם.

הכעס מתעורר בדרך כלל כאשר משהו שאנחנו צריכים לא מתממש. כלומר, צורך חשוב שלנו לא מתמלא, דבר שגורם לנו כאב וקושי עד כדי סבל ומצוקה, במיוחד אם זה מתחבר לפצע שנוצר כבר עוד מתקופת הילדות, שנגרם עקב חוסר מענה מספק וקבוע לצרכים בסיסיים בהתפתחות שלנו כילדים.

הדרך שלנו להתמודד, כבר כילדים, עם צרכים לא מסופקים וכדי לשרוד את אותה מציאות, בה אנחנו, כילדים, התלויים לגמרי במטפלים בנו בסיפוק צרכי הביטחון והאהבה שלנו, היא לבנות (באופן לא מודע) חליפת הישרדות מתאימה שתגן עלינו מפני הכאב והפגיעה.

לדוגמא, עדי (שם בדוי) שבילדותה העדיפו הוריה את אחיה הצעיר על פניה, שיבחו אותו והעניקו לו יחס מועדף ואילו אותה ביקרו כל הזמן על מעשיה והתנהגותה, לא הביעו הערכה כלפיה וכלפי מעשיה, התנהגותה והצלחותיה, לא התייחסו לבקשותיה ולצרכיה ויותר מזה, אף טרחו לומר לה שוב ושוב שהיא ילדה רעה.

כתוצאה מכך, היא חוותה את עצמה כרעה ולא בסדר, והיא למדה לא לבקש שום דבר מאף אחד, כי ממילא לא יהיה מי שיקשיב לה או יתייחס לבקשותיה ואולי היא אף תקבל כתגובה דחייה ויחס מנוכר.

כשרצתה משהו, לקחה אותו בכוח, עשתה בעיות, ואף נהגה להכות את אחיה ובדרך זו אף חיזקה את תדמיתה במשפחה כ”ילדה רעה”. כך היא זכתה להרבה תשומת לב, אך למרבה הצער, זו הייתה תשומת לב שלילית שהיא שילמה עליה מחיר יקר. כחלק מחליפת ההישרדות היא למדה להעמיד פנים שאין לה שום בעיה, ולא לבטא רגשות כלפי חוץ.

עם הילדה הפנימית הזו, שלא זכתה להכרה בצרכיה ובמהות הטובה שלה כאדם ייחודי ובעל ערך ובחווייתה היא לא מספיק טובה ומוצלחת כמו אחרים (כמו אחיה) היא גדלה להיות אדם בוגר והקימה משפחה משל עצמה.

החוויה העצמית שלה, למעשה, לא השתנתה כלל במהלך השנים ומה שמנהל אותה גם היום בבגרותה היא הילדה הפנימית שבתוכה, כפי שתוארה לעיל, והדבר בא לידי ביטוי בעצבנות יתר, בחשדנות ובזהירות גדולה בהתקשרות שלה עם אחרים, בדריכות רבה ותמידית לקראת סכנות אפשריות ופגיעה בה, בתלונות רבות, בביקורתיות גדולה כלפי אחרים והאשמתם בכל מיני דברים שהם לא בסדר, ובהתפרצויות כעס וזעם בלתי נשלטות בעיקר, כלפי בן זוגה. כל דחייה או חוסר היענות מצידו לצרכיה בדיוק כפי שהיא צריכה, מעוררים בה זעם בלתי נשלט עד כדי צרחות וצווחות והתפרצות אלימה.

היא, למעשה, צורחת את הצורך החסר שלה, צועקת את הכאב של הילדה הפנימית שאין לה מילים, רוצה שיראו אותה ומנסה להוכיח שהיא בסדר. לתפיסתה, הרי אין מי שיקשיב לה ויתייחס ברצינות, בהערכה, כבוד ואכפתיות לבקשות והרצונות שלה ולכן, היא גם לא מבקשת בנחת את מה שהיא רוצה אלא מנסה לקחת בכוח כפי שעשתה בעבר.

מה שעצוב היה לראות הוא, שמתוך הביטחון שחשה בקבוצה היא אזרה אומץ והעזה לתאר בפני חבריה לסדנא לשליטה וניהול כעסים את הכאב הרב שחוותה בילדותה, אך כל הזמן היה נסוך חיוך על פניה כאילו היא מדברת על מישהו אחר. הבעת פניה המחויכת הייתה מנוגדת לתכנים הקשים והכואבים של דבריה והיא נראתה מנותקת מרגשותיה האמיתיים.

למרות תיאוריה הקשים לא ניתן היה לחוות ולהרגיש את הכאב העמוק שלה ונראה היה שהיא לא נותנת לעצמה רשות להיות במגע עם רגשותיה הכואבים. הכאב היה עמוק בתוכה, שמור ומוגן ע”י חומה עבה כדי שלא יציף אותה. בתיאוריה את עצמה היא חזרה שוב ושוב, כמו הציגה איזה כרטיס ביקור שלה, ש”יש בי מפלצת”.

מה שהיא עוד לא הבינה בשלב הזה הוא שהתנהגותה הכוחנית והתפרצויות הכעס והזעם הבלתי נשלטות שלה, להן היא קראה “מפלצת”, הן לא המהות האמיתית שלה כמו שטעתה לחשוב כל השנים. הן, בעצם, חליפת ההישרדות שהיא בנתה לעצמה כחומת מגן מפני המציאות המכאיבה מן העבר ומפני הכאב האפשרי מההווה האורב להציף אותה ולהשתלט עליה וע”י כך היא תאבד שליטה ותיפגע שוב. ככל שהיא מנסה להשיג יותר שליטה באמצעים כוחניים כך היא לבסוף מאבדת את השליטה. אחד השינויים המדהימים שהיא התחילה לעשות בתהליך שלה בסדנא, בעזרת תמיכתם של חבריה לקבוצה והמנחים, הקבלה, ההערכה והאהדה הגדולה שהביעו כלפיה היה שהיא למדה לחבק ולאהוב את הילדה הפנימית המפוחדת והכאובה שבתוכה ובדרך זו להרגיע את עצמה ולהכיל את התסכול.

פצע זה לא נעלם בבגרותנו. השאלה היא איך אנחנו מתנהלים איתו. אנחנו לומדים להסתגל למציאות בעזרת חליפת ההישרדות המוכרת והישנה גם כשהיא כבר איננה מתאימה למציאות חיינו כאנשים בוגרים.

חליפת ההישרדות הזו נדמה לרבים בטעות שהיא חלק מהמהות שלנו אלא שהיא נוצרה רק כשכבת מגן העוטפת את הפצע הראשוני כדי שלא יהיה מגע איתו ולהימנע מהכאב שהוא מעורר וכדי לשרוד ולהסתדר עם העולם והמציאות שנצרבו במוחנו לפי התבנית הראשונית שחווינו אותה כילדים.

כילדים, אנחנו בד”כ לא מבינים איזה צורך בדיוק שלנו לא מקבל סיפוק, אנחנו רק מרגישים את הכאב שבחוסר הסיפוק שלו. ילדים מתקשים לבטא באופן מילולי וישיר את רגשותיהם והם “עושים” את הרגש באמצעות התנהגות ומעשים(acting out ) כגון, בכי, מרדנות והתנהגות לא ממושמעת, הפרעות בשיעור או במסגרת החינוכית, הסתגרות, צעקות, התפרעות וכד’ .

משגדלנו והפכנו לאנשים בוגרים, כל סיטואציה בה צורך זה שוב לא מתמלא, יתכן ונגיב בדיוק באותו אופן שנהגנו כילדים. אלא מה? כאנשים מבוגרים המציאות כבר שונה מהמציאות שהיינו בה כילדים היות ויש בידינו יותר אפשרויות לפעול ולהתייחס למציאות ולסובבים אותנו. יש בידינו האפשרות לא לתת לילד הפנימי שלנו לנהל אותנו. כאנשים מבוגרים יש לנו יכולות וכישורים חדשים, ניסיון, ידע וכוחות שלא היו לנו כילדים.

אנחנו כבר לא אותם ילדים חסרי אונים התלויים בהורינו לקיומנו ולביטחון ולאהבה אלא שפיתחנו במהלך חיינו עצמאות, כוחות ויכולות חדשות וכל אלה עוזרים לנו להבין את המציאות באופן שונה ובהתאם לכך, גם לפעול אחרת.

אומנם, יש לנו, לעיתים, משאלה פנטזיונית ילדותית שהאחרים יידעו למלא ולספק את מבוקשנו מבלי שנאמר להם, כפי שהיינו כעוברים ברחם, שם סופקו צרכינו באופן מלא גם מבלי שביקשנו אך, מה לעשות, המציאות אינה כזו וציפייה כזו אינה אפשרית ולא ריאלית.

חשוב להבין שכדי שהסובבים אותנו, ובמיוחד הקרובים אלינו ביותר, יבינו מה אנחנו צריכים מהם וכדי שיהיה סיכוי שצרכינו יתמלאו יש להחליף את התלונות בבקשות. לאף אחד אין עיני רנטגן ולא אולטרסאונד כדי לדעת מה אנחנו צריכים או מבקשים מהם בעיתוי הנכון ובאופן המדויק כפי שאנחנו זקוקים, מבלי שנאמר להם. לפעמים, זה קורה אך הם אינם יכולים לנחש.

מה שעוד חשוב להבין הוא שהתלונות כלפי האחרים, הכעס, הביקורתיות וההאשמות רק מרחיקות את האחרים מעלינו ומעכירות את היחסים איתם.

יש לבטא את המשאלות, הצרכים והרצונות בצורת בקשה גלויה וברורה. אומנם, לא תמיד נקבל את המענה המתאים והנכון עבורנו אך מה שחשוב הוא שנביע את הבקשה והאחרים, במיוחד בן הזוג, יידעו ויבינו את הבקשה כדי שיוכלו לבדוק אם הם יכולים להיענות לה.

עלינו להיות מסוגלים כאנשים בוגרים להכיל גם את האכזבה והתסכול כאשר הציפייה שלנו לא מתממשת והצורך שלנו לא מסופק מסיבות שונות.

כאשר הבעת הצורך החשוב לנו נאמרת בפתיחות, בכנות ובגילוי לב היא מעוררת בדרך כלל אמפטיה ואהדה ויוצרת קירבה גדולה. במצב כזה האדם שחשוב לו הקשר והיחסים יעשה מאמצים כמיטב יכולתו להיענות לבקשה מתוך רצון להעניק לזולתו, במיוחד אם הם ביחסי קרבה, את תחושת הסיפוק והביטחון. באופן זה גם הוא עצמו מקבל תחושת חשיבות וסיפוק מעצם הנתינה שלו.

לסיום, בקשה במקום תלונה מונעת כעסים, עצבים ומריבות מיותרות, יוצרת הבנה, קשר חם, קבלה, תחושת שותפות ואכפתיות ומעצימה את תחושת הקרבה והאינטימיות.

לקבלת סדרת הטיפים “כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים”, לחצו על הקישור.