מעתה תקראו לי “מנטרל המוקשים”
א’ מסדנת ההמשך לשליטה וניהול כעסים משתף בהצלחותיו:
“עבר עליי סוף שבוע עמוס באירועים שכל אחד מהם יכול היה לפוצץ את הסופ”ש, והם נוטרלו ביד אומן אחד אחד בעזרת הכלים שרכשתי. אין לכם מושג איזו התעלות.
אשתי התחילה לבשל לאחרונה בסופי שבוע, ויחד עם זה התחלנו רק בחודש האחרון לגבש מסורת של ארוחה משפחתית (עד אז זה היה די ארעי).
אני נפגשתי עם חברים בצהריים ואכלתי בחוץ, וגם כשחזרתי הביתה, כשהיא ישנה, טעמתי איזה ממולא שהיא הכינה ולא הצלחתי להתאפק וחיסלתי פלפל ממולא ענק.
שעתיים לאחר מכן, כבר לא יכולתי לאכול גרגיר ובזמן ארוחת הערב החגיגית הודעתי שאני לא מסוגל לאכול. אחד הילדים הודיע כבר מוקדם שהוא רעב וחיממתי לו קצת אוכל במיקרו, ומפה לשם ארוחת הערב החגיגית שלה ציפתה אשתי, כולל המחמאות, התפוגגה לה. זה לא עבר בשתיקה. היא התבשלה עם זה, ואחרי שהם הלכו לישון היא פשוט התפוצצה עליי.
תוך כדי שהיא דיברה, רציתי לענות כמעט על כל משפט שני, אבל למוד נסיון מהסדנה פשוט סתמתי את הפה ובנוסף הפסקתי לשמוע לעצמי – לתשובות הפנימיות שאני עונה לה בראש. הייתי עסוק בהקשבה. במשך יותר מחצי שעה רק הקשבתי ולא הוצאתי מילה מהפה.
כשהיא סיימה באמת הבנתי מאיפה זה מגיע. היא הורגלה בביתה לארוחות משפחתיות וזה חסר לה. אני לעומת זאת גדלתי בבית של הורים גרושים, ויום שישי לא היה שונה משאר ימות השבוע. הסברתי לה שהבעיה שלה (ואף אמרתי לה שלמדתי זאת בסדנא) היא
1. הציפיות הגבוהות שאותן פיתחה. ציפיות אישיות מבלי לשתף אותי (אני עדיין לא הפנמתי את הרצון שלה בארוחות משפחתיות). וציפיות הן תנאי בסיסי לאכזבה.
2. העובדה שהפקידה את אושרה בידיי מישהו אחר. במקרה הזה בידיי. העובדה שאני לא תרמתי דבר לקיום הארוחה המשפחתית הכעיסה אותה, בזמן שאם הנושא חשוב לה, היא הייתה צריכה להודיע מראש שהיא מצפה לארוחה משפחתית בערב, ושאשגיח לא להתמלא במשך היום, וגם לא לתת לילדים לנשנש לפני הזמן.
השיחה הסתיימה בהחלטה שמהיום והלאה מוכרזת רשמית מסורת של ארוחות משפחתיות בימי שישי.
הערב הסתיים ברוח טובה, ולאחר שעה היא אפילו שיתפה אותי שהיא חשבה על זה והיא באמת מסכימה שהציפיות שלה הובילו לכעס.
פצצה ראשונה נוטרלה!
למחרת, בזמן ארוחת הערב, אחד הילדים טיפס על השיש במטבח והתחיל לחפש “עניינים”, אשתי צעקה עליו שיירד, ואז הסתובבה אליי ורשפה “למה אני לא יכולה לאכול בשקט??”. בדר”כ זה היה גורם לי לפעול תוך כדי כעס על הילד שלא רק שלא התנהג כיאות אלא גם גרם לאשתי לכעוס עליי. כמו במקרה שלפני שבוע.
לא הפעם.
זכרתי את מה שאריאלה אמרה לי על כך שאשתי רואה בי זה שאחראי על השלווה שלה, והודעתי לה בנחת שאם היא רוצה להמשיך לטפל בזה, היא מוזמנת, ואם היא רוצה שאני אטפל בזה, שתבקש ממני לטפל בעניין. ברוגע. לבסוף ניגשתי והורדתי בנחת את הנברן הקטן מהשיש.
מוקש שני נוטרל.
המשעשע הוא שבסיום הסופ”ש אמרתי לה שאני גאה על הפצצות שניטרלתי, והיא אפילו לא זכרה על מה אני מדבר.
ככה זה. כשאתה מתפוצץ אף אחד לא שוכח. כשאתה רגוע אף אחד לא זוכר. וטוב שכך 🙂
תודה אריאלה וכולם !!!
תגובות
(0)