כעס, עצבים, רגזנות והתפרצויות זעם הם מחזה נפוץ במקומותינו. במיוחד על רקע המתח והלחץ היומיומיים שאנחנו חיים כחברה ישראלית. כולנו מרגישים מידי פעם כעס או נתקלים בכעס שמופנה כלפינו. כעס הוא חלק אינטגרלי ממארג הרגשות הטבעי שלנו, במיוחד כשאנחנו מרגישים שלא מקשיבים לנו, לא מבינים אותנו, לא אכפת מאיתנו או דוחים אותנו. הכעס יכול לעלות גם כשמשהו משתבש לנו בניגוד...

“אני לא גבר מכה”, ” הוא מעולם לא נגע בי, חס וחלילה”, “אף פעם לא הרמתי עליה יד”, “אני לא אלים” ועוד ועוד אמירות שכיחות המבטאות טעות רווחת בקרב רבים, גברים ונשים כאחד, לפיה אלימות היא רק פיזית, מכות, דחיפות, סטירות, מינית וכד’. היום כבר ברור ליותר אנשים כי אלימות פיזית פוגעת באחר, איננה מוסרית, אסורה ומהווה עבירה על החוק....

“כעסתי”, “התעצבנתי”, “התרגזתי”, “עלה לי הדם לראש”, “לא ראיתי כלום בעיניים”, “ראיתי שחור בעיניים” וכד’. כל הביטויים אלה ואחרים, על כל הרצף ההתנהגותי, הינם ביטויים שונים המשקפים בעצם את אותו דבר הבא להראות שתהליך רגשי, קוגניטיבי ופיסיולוגי כלשהו בעל עוצמה אנרגתית מתרחש אצל האדם. זהו הכעס. מה הוא בא להראות? מה בעצם התפקיד שלו? לשנות את האחרים? לבקר אותם ולנזוף...