מהם הגורמים העיקריים להתעוררות התקפי זעם וכעס ומה ניתן לעשות כדי למנוע אותם?

מהן הסיבות או הגורמים המרכזיים שיכולים לעורר את הכעס אצל האנשים העצבניים ואף לגרום להם להתפרץ בכעס ללא שליטה?

כעס הוא רגש לגיטימי ואנושי, מותר לכעוס, השאלה היא איך מבטאים אותו .

שליטה בהתקפי זעם והתפרצויות כעס

שליטה בהתקפי זעם ובהתפרצויות כעס

הסיבות השכיחות הגלויות על פני השטח שגורמות להתעוררות הכעס ולהתפרצות ללא שליטה היא כשהאדם מרגיש שמישהו עושה משהו בניגוד לרצון או לציפיות שלו, כשלא מקשיבים לו, כשהוא מרגיש שפוגעים בו, כשמשהו משתבש לו, כשמשהו או מישהו לא עונה לו על הצורך שלו, כשהאחרים עושים משהו בדרך אחרת ממה שהוא חושב שזו הדרך הנכונה.

עוד סיבות גלויות נפוצות הן כשהאדם מרגיש שפגעו בכבודו, שמתעלמים ממנו, מעליבים אותו או מזלזלים בו, לא מתחשבים בו, לא מכבדים ולא מעריכים אותו, שופטים אותו, מפחיתים או מבטלים את הערך שלו, לא שומעים בקולו, מנצלים אותו או מתייחסים אליו כאל חלש ופראייר, פגיע ולא חשוב.

מתחת לכל הסיבות הגלויות והברורות האלה על פני השטח יש סיבה אחת עיקרית חשובה ומרכזית בעולמו של האדם שנוגעת בכאב הכי עמוק שלו וגורמת לכל התפרצויות הכעס הבלתי נשלטות . היא יותר חבויה ולעיתים גם לא מודעת.

הסיבה, שהיא, למעשה, מקור הכאב העצום שהופך לכעס מתפרץ, היא התחושה של האדם בתוך עולמו שהמהות שלו לא מספיק טובה, לא בסדר ויותר מזה, אולי אפילו רעה. ההתפרצות יכולה להתרחש במיוחד אם המהות של האדם והערך שלו לא קיבלו אישור מהסביבה, כלומר, אם האדם מרגיש שהוא לא בסדר באופן כלשהו בעיני האחרים, דבר שבקלות ובמהירות יכול לערער עוד יותר את הביטחון העצמי שלו ובמיוחד את תחושת הקיום שלו.

למעשה, הסיבה המרכזית להתעוררות הכעס היא רמת חרדה גבוהה בתוך העולם הפנימי של האדם, וכאשר הוא חווה שלא מקשיבים לו, לא רואים אותו והמהות הטובה שלו לא מקבלת אישור מהסביבה, הוא תופס את זה בתפיסתו הסובייקטיבית כאיום, כסכנה וכהתקפה על ה”אני” שלו.

הכעס וההתפרצות מגיעים כשהחוויה הפנימית הסובייקטיבית של האדם היא שהוא לא אהוב, כשהוא מרגיש דחוי ולא רצוי, לא מובן, לא נשמע ובלתי נראה, לא חשוב, כשבחוויה שלו הסביבה לא מקבלת אותו, כשהצרכים שלו לא חשובים לאחר, כשלא אכפת ממנו ולא מתחשבים בו ולעיתים קרובות, במיוחד כשהוא מרגיש שמופנית אליו אצבע מאשימה, גלויה או סמויה, המציגה אותו, לתפיסתו, כ “לא בסדר”.

הדבר העיקרי והמרכזי שמבדיל בין מי שמתעצבן בקלות מכל דבר לבין מי שלא מתעצבן אלא מתמודד בכבוד וברוגע עם תסכולים וקשיים הם דפוסי ההתמודדות עם תסכול, קושי וקונפליקטים, תפיסת המציאות והאמונות, הערכים, החוקים הפנימיים ודרכי החשיבה כפי שנספגו במשפחת המוצא עוד מילדותנו. כבר בהיותנו ילדים נוצרו החוקים הפנימיים ו”המשקפיים הסובייקטיביים” דרכם למדנו איך לפרש את העולם והמציאות, במיוחד לגבי מה מסוכן או בטוח לנו.
באמצעות המודלים ההתנהגותיים השונים שספגנו מההורים שלנו או ממי שגידל אותנו והסביבה שלנו , לעתים, רק באמצעות התנהגות ללא אף מילה, למדנו כיצד לקחת מקום בעולם וכיצד להתגונן מפני סכנות ואיומים ולשמור על הביטחון הרגשי והפיזי שלנו, על כל הרצף ההתנהגותי, בין אם זה באמצעות תקיפה, כוחנות ושתלטנות מצד אחד, ובין אם זה בבריחה, בשתיקה והימנעות, מן העבר השני.

לעיתים, אין כל קשר בין העובדות האובייקטיביות במציאות לבין התפתחות הכעס וההתפרצות שלו בעולם הפנימי של האדם. לעיתים, זה רק בסרט הפנימי של האדם כפי שהוא מפרש באופן סובייקטיבי את המציאות, פרוש של האירוע העובדתי כסכנה אלא שהיא רק סכנה מדומה ולא סכנה אמיתית במציאות.

ולמה זה קורה? אפשר להסביר את התפתחות הכעס וההתפרצות שלו לפי מה שמתרחש במוח שלנו. מי שאחראי על זה הוא המוח הפרימיטיבי, העתיק, הישן, (Reptilian brain) שנמצא מעל גזע המוח ודומה למוח של הזוחלים, אשר אחראי על הקיום ועל תחושת הביטחון שלנו. כאשר יש סכנה ממשית או רגשית שמהווה איום כלשהו על הקיום והביטחון הפיזי או הרגשי שלנו, נקלט אות אזעקה במוח העתיק, וכתוצאה מכך, ללא כל חשיבה ושיקול דעת אנחנו הופכים תגובתיים ופועלים אינסטינקטיבית, אוטומטית, באימפולסיביות ובמהירות לצורכי ההישרדות וההגנה שלנו.

במצב זה, אותו אנחנו חווים כסכנה שמאיימת עלינו, מתעצמת אנרגיה בתוכנו שבאה במטרה להגן על עצמנו. אנרגיה זו או שהיא פורצת החוצה או שהיא מתכנסת פנימה, כל אחד לפי מה שהורגל לו בילדותו.

שתי הדרכים השכיחות כדי להגן על עצמנו כמו בעלי החיים בסכנה הן ההתקפה, שבאה לידי ביטוי בהתפרצות הכעס או הבריחה שמתבטאת בדחיסת הכעס פנימה והסתגרות.

תפקיד המוח הפרימיטיבי הוא להגן עלינו ולדאוג לביטחון ולקיום שלנו ולכן, יש לו רק זמן הווה, האם זה בטוח עכשיו.  אם הוא מזהה בהווה  משהו שמזכיר לו כאב מאחד הזיכרונות מהעבר, שמאוחסנים בחלק במוח שנקרא אמיגדלה (Amygdala), הוא חושב שהסכנה מתרחשת עכשיו ומיד הוא מגיב אוטומטית כדי להגן עלינו מפני האיום והפגיעה.

הבעיה מתעוררת כשאנחנו מפרשים, לפעמים, בצורה לא מודעת, מצב לא מסוכן באמת כסכנה ממשית או כהתקפה עלינו בחוויה הפנימית שלנו (חיבור לחוויה כואבת מן העבר) וכתוצאה מכך אנחנו יכולים להגיב באופן מיידי וללא שליטה, כמו שאנחנו רואים אצל אנשים שיש להם נטייה להתפרצויות כעס והתקפי זעם שנדלקים במהירות, מתחממים מהר ויש להם פתיל קצר והם מיד מגיבים בצעקות ובהתפרצויות כעס והתקפי זעם.

לדוגמא, אנחנו יכולים לראות אנשים שמתעצבנים על מי שמנסה להידחף להם, למשל, בתור בקופ”ח או בדואר או על מי שתפס להם את החניה והם יתפרצו עליו בצעקות, קללות או באיומים עד כדי רצח (כמו שכבר ראינו). אלה מצבים שיכולים להיות באמת לא נעימים אבל הם לא באמת סכנה אמיתית.

גם המערכת הלימבית (Limbic system), שהיא עוד חלק במוח שלנו, משתתפת בתהליך ולוקחת חלק בהתפרצויות הכעס היות והיא מופקדת על הרגשות שלנו. כשכואב וקשה לנו משהו המערכת הלימבית משדרת למוח הפרימיטיבי שיש סכנה או איום ומיד יש אזעקה במוח והגוף נכנס לעוררות יתר ולדריכות כדי לשרוד ולמנוע את הפגיעה.

בכל אחד מאיתנו יש ילד פנימי פצוע שלא קיבל מענה רציף וקבוע לצרכים ההתפתחותיים העמוקים והחשובים שלו ושם יש כאב ופצע שלמדנו לחיות איתו בעזרת חליפת ההישרדות שפיתחנו לעצמנו. פצעי הילדות האלה הם המקומות הכואבים שנדלקים אצלנו בעזרת המוח הפרימיטיבי, הכאב מעורר את חווית ההתקפה והסכנה עלינו והתוצאה האפשרית היא תגובה אימפולסיבית של התפרצות כעס של צעקות, קללות, ניבולי פה, זריקת חפצים, הפחדה, איומים, ביקורתיות, האשמות, השפלה, הקטנה, הפחתת ערך, ארסיות, ציניות, זלזול, לעג, התנשאות וכיו”ב.
למשל, אם ילד חווה בילדותו רק צעקות, האשמות וביקורת והרגיש לא שווה, חסר ערך וחסר ביטחון, סביר להניח שהוא יהיה רגיש גם בבגרותו לחוויית הערך והמשמעות שלו, לא משנה כמה הוא מוצלח ומצליח בחיים ואיזה תפקיד בכיר יש לו, ואם בגלל הכאב שיעלה בו ואולי גם כי כך למד בבית להגיב, הוא יכול בכל פעם שהוא חווה שמישהו מאשים אותו, מעביר עליו ביקורת, מזלזל בו, או לא מעריך אותו, לצעוק ולהתפרץ בזעם ובכעס ללא שליטה על מי שנתפס על ידו כגורם לכאב שלו, גם אם הם מהאנשים הכי קרובים ויקרים לו ביותר.

יהיו לו גם דפוסי חשיבה אוטומטיים שיחפשו כל הזמן איפה לא מעריכים ומכבדים אותו, איפה מזלזלים בו, איפה לא רואים אותו, איפה לא מעריכים את מאמציו ומעשיו. גם במצבים שאנשים בכלל לא התכוונו לכך, הוא יזהה ויפרש אירועים אובייקטיביים לחלוטין כהתקפות אישיות עליו בגלל האמונות הלא רציונליות שלו, החוקים הפנימיים שהוא הורגל להם מילדותו ודפוסי החשיבה השליליים והאוטומטיים שלו והוא יגיב בכעס ללא שליטה, בחוסר פרופורציות, בעוצמה ויפגע באחרים וביחסים עימם.

לכן, מאד חשוב לזהות איזה כאב נדלק בתוכנו, שמעורר ומדליק את הכעס ומהם פצעי הילדות שלנו שהכעס בא לצעוק אותם במצבים מסוימים ולתת להם ביטוי ישיר וגלוי ולא באמצעות ה”תחפושת” של הכעס או ההתפרצות והזעם. הם לא רק שלא עוזרים, הם עושים את ההיפך ומחמירים את המצב.

אותו דבר יש לעשות לגבי דפוסי החשיבה השליליים האוטומטיים שלנו. יש לזהות את המחשבות  הרגילות שלנו שחוזרות ונשנות שוב ושוב בכל מיני מצבים שונים ועם אנשים שונים שמפרשות מצבים רגילים כהתקפה, איום או סכנה ופגיעה, לזהות מה התעורר בתוכנו במקום לחפש מי עשה לנו משהו או מי אשם במה שקורה לנו וללמוד לשנות את התפיסה שלנו לגבי מצבים כאלה וללמוד דרכים שיעזרו לשנות את החשיבה השלילית לחשיבה חיובית.

רק כשאנחנו עוצרים את התגובה האוטומטית שלנו אנחנו יכולים לבלום את התפרצות הכעס וזה ניתן לעשות ע”י נשימה עמוקה שיוצרת מרחק בין האירוע לתגובה, עוזרת להרגיע את מערכת העצבים המרכזית ומפעילה גם את המוח החושב (Neo Cortex), שיש בו היגיון, תבונה, תפיסה קוגניטיבית ורציו, שבעזרתו ניתן לראות את המציאות באור מפוכח ואובייקטיבי יותר ולפעול בצורה שקולה ומחושבת בהתאם לנסיבות המציאותיות, גם כשיש תסכול רב.

לכולנו יש צורך להרגיש בעלי ערך, חשובים ומשמעותיים וכשזה לא קורה, אנחנו מרגישים מותקפים, מאוימים וחסרי ביטחון ופועלים מתוך צורך אוטומטי להגן על עצמנו ולהחזיר לעצמנו את הביטחון. חלק מהאנשים למדו, מתוך אותן חוויות והתנסויות חיים מהילדות, להגן על עצמם ע”י התקפת הגורם שלדעתם פוגע בהם ומערער את ביטחונם ובכך להחזיר לעצמם את הכוח, הביטחון, הערך והשליטה על מציאות החיים שלהם. אצל חלק אחר, הם למדו לדחוס את הכעס שלהם, לשתוק ולא לבטא אותו כלל.

למעשה, לרוב, תגובת הכעס וההתפרצות שבאה בעקבותיה היא, למעשה, מלחמת קיום, צעקה של הכאב הבלתי נסבל, של קושי, פחד, חוסר ביטחון וחרדה שמתעוררים בעולם הפנימי ללא יכולת להכיל תסכול קושי ובלי יכולת לבטא את הדברים בצורה מכובדת, רגועה ואסרטיבית.

סיבה מרכזית נוספת שהופכת אנשים לכועסים, נרגנים ועצבניים היא העיסוק המתמיד והקבוע שלהם רק בצרכים וברצונות של האחרים. הנתינה האינסופית לאחרים מבלי שהאדם רואה בכלל את עצמו ומבלי שהוא נותן לעצמו רשות וחופש להיות מי שהוא על כל הרצונות והצרכים שלו, במיוחד כשזה בא על חשבון העצמי שלו, הופך אותו לבלתי נראה ובלתי חשוב וגורם לו לתחושת חוסר חופש, חוסר מקום, חוסר ערך ומשמעות, תלוי באחרים ואף, לתחושת מחנק, דברים שמעוררים בו כעס וזעם רב כלפי סביבתו.

נתינה לאחרים היא דבר ראוי וחשוב אך לא כשהיא באה על חשבון ה”אני” שלנו. הבעיה היא כשאין איזון בין הנתינה לאחרים לבין הנתינה לעצמנו ואין את החופש להיות מי שאני.

אנשים אלה פיתחו עוד מתקופת ילדותם, בהתאם לדפוסים והחוקים שהיו במשפחת המוצא שלהם, רגישות גבוהה וחיישנים מפותחים לצרכי האחרים, למדו לדאוג לאחרים ולהקריב את צרכיהם האישיים למען האחרים. במהלך חייהם הם איבדו קשר עם הסמן הפנימי שלהם שמצביע על הרצונות והצרכים שלהם ועם השאלה “מה אני רוצה?”, “מה אני צריך?”.

בין אנשים אלה ניתן למצוא את מי שהיו בילדותם “ילדים הוריים” , (Parental child), משום שחל במשפחתם היפוך תפקידים, לפיו הילד לוקח אחריות על ההורים תוך כדי הקרבת התפתחותו האישית למענם. ילדים אלה מקבלים על עצמם, באופן לא מודע, תפקיד במשפחה לדאוג להורים או לאחד מהם, שנתפס בעיניהם חלש וזקוק להגנה.

הם נתפסים ונחווים במשפחתם כילדים טובים ומוצלחים ובדרך זו הם מרגישים טובים וחשובים וכך הם לומדים לקבל ביטחון, ערך ומשמעות דרך הדאגה לאחרים.

ילדים אלה גדלים לבגרותם עם התפקיד, האמונה ותבניות החשיבה שלהם לפיהם עליהם לדאוג קודם כל שהאחרים ירגישו טוב, גם אם זה דורש מהם הקרבה של צרכיהם האישיים. לכן, יש להם גם צורך להעניק לאחרים כי כך הם מעניקים לעצמם תחושת ערך עצמי חיובי ,”אני בסדר, טוב, חשוב ובעל משמעות”.

המחיר שאנשים אלו משלמים הוא בכך שהם מרגישים שאחרים לא רואים אותם, לא נותנים להם את החופש להיות מי שהם, הם נמחקים, שקופים ובלתי נחשבים וצרכיהם נשארים בלתי מסופקים.

כך מתפתחת התחושה שאין לעצמי מקום ורשות להיות מי שאני. אט אט מתעצמת בתוכם ההרגשה שהם לא קיימים בעיני האחרים, הם לא מספיק חשובים, בלתי נראים והכעס מתחיל לתפוס מקום קבוע בעולמם הפנימי. לכך מתלוות תחושות מרירות, קיפוח, דחייה, חוסר אונים, עצב, בדידות, חוסר ערך וקורבנות המזינות ומתדלקות במעגל סגור את הכעס שוב ושוב .

ישנם אלו שיבטאו את הרגשות האלה בהתפרצות של כעס אפילו על עניינים קטנים, שוליים ופעוטים ואפילו לא יבינו את מקור התפרצות הכעס האמיתי שלהם וישנם אלו שידחסו אותו בתוך עולמם וימנעו מלבטא אותו שמא הם יפגעו באחרים. חלק “ירדו למחתרת” וינסו לקבל מענה וסיפוק למאווייהם ולמילוי המשאלות שלהם מחוץ לטווח העין תוך כדי הסתרה ושקרים.

הבחירה בידיים שלהם! לא משנה מה היה בעבר בילדותם, כיום הם אלה שבוחרים לא לתת לעצמם. הם אלה שמוותרים על עצמם. הם אלה שהרגילו את כולם לקבל מהם כל מה שצריכים מהם בלי להתחשב אם זה נכון או מתאים להם.

כל אדם זקוק להרגיש את ה”אני” שלו בא לידי ביטוי באופן שלם וחופשי על כל מי שהוא, עם כבוד והערכה גם אם הוא נמצא בתוך מערכות יחסים או מסגרות שונות.

מה שחשוב הוא שהם ימצאו את הדרך בה הם יתנו לעצמם מקום, חשיבות ומענה, מצד אחד, למה שהם רוצים וצריכים ומצד שני, שיראו גם את הצרכים של הסביבה וימצאו את האיזון המתאים בין שניהם. בדרך זו שום מסגרת או מערכת יחסים לא תהיה מסגרת כובלת, חונקת ושוללת חופש עבורם.גורם נוסף להתעוררות של כעס והתפרצויות זעם הם מצבים שמפרים את האיזון ושיווי המשקל שלנו והופכים אותנו לדליקים ונפיצים כמו מצבים פיסיולוגיים שונים, שהקטלנים מביניהם, הם רעב ועייפות. כל מצב פיסיולוגי שגורם לנו לאי נוחות, למחושים, לכאבים יכול להפוך אותנו לדליקים. כנ”ל מצבים של מתח ולחץ, עומס תפקידים וריבוי משימות, שיבוש תוכניות, פרפקציוניזם, דדליין, דו”ח חניה, ריב עם מישהו, ועוד מצבים שמעוררים בנו מתח, דאגה, טירדה ולחץ. לכן, יש לזהות את המצבים האלה שיכולים לגרום לפיצוץ גדול ללא כל פרופורציה למציאות ולהחזיר את האיזון שהופר. למשל, לא לחזור הביתה רעבים,  לדאוג לאכול משהו לפני כן, אם עייפים אז לנוח קצת, או לבטא את הקושי מלכתחילה ולומר “אני אנוח חצי שעה ואחרי זה אני איתך לגמרי”, או לקחת כדור נגד כאבים וכו’.

בדומה לכך ישנם גם נושאים ותחומי חיים, אנשים או מקומות שמעוררים באופן אוטומטי את הכעס אצל אנשים והם כבר יודעים ומכירים את זה אצלם שהדברים האלה מוציאים אותם מדעתם והופכים אותם לעצבנים ומועדים לפורענות ולהתפרצויות כעס ואף להתקפי זעם. אלו יכולים להיות נושאי חיים כמו חלוקת תפקידים בבית, טיפול וחינוך הילדים, כסף, קבלת החלטות, קשר עם משפחת המוצא וכיו”ב. ישנם אנשים שאנשים אחרים מעצבנים אותם גם בלי שהם עושים משהו זה יכולה להיות החמות, הגיסה, הכלה, הבוס, הקולגה, השכנה, מנהל הבנק וכד’. וכמו כן, מצבים כמו שיפוץ, התארגנות של בוקר למסגרות החינוכיות או שעת התארגנות לשינה בערב, התארגנות לטיול, שיפוץ , איחורים או מקומות שיכולים להיות הכביש, מקומות סגורים או צפופים, רכב, ים, רכבת, אוטובוס, תור בדואר, בקופ”ח, לקולנוע, בחנות וכד’.

הדרך להתמודד במצבים אלו, שידועים מראש כמדליקי כעס, היא לזהות אותם מראש ולהתנהל בהם בצורה זהירה מוקפדת יותר מהרגיל ולדעת שיש סיכוי שאם תיכנסו למאבק כוח הרגיל, יש סיכוי סביר שתפרוץ מריבה או התפוצצות מיותרת שיעכירו את האווירה ואת היחסים.

חשוב להבין שאחרי שמבינים את הסיבות והמקורות לכעס ולהתפרצויות הזעם יש גם ללמוד כיצד להתנהל נכון, ביעילות, בחוכמה, ברוגע, בכבוד ובאסרטיביות כדי לשמור על שלווה פנימית, לשמור על בריאות תקינה, על מערכות יחסים טובות ומהנות עם כל הסובבים אותנו ובעיקר לא לפגוע באחרים ולא בעצמנו.

 

תגובות

(0)