החופש להיות – חסר וחסך כגורמים להתפרצויות כעס / אריאלה מלצר

שפע וסיפוק = ביטחון ורוגע, חסר = עלול לערער את השליטה בכעסים ולעורר התפרצויות כעס.שלשלאות ידיים קשורות

בדרך כלל אנחנו נינוחים ורגועים כאשר כל מחסורנו מתמלא ואנחנו מרגישים מסופקים, מה שמאפשר לנו להתנהל על מי מנוחות. אך כאשר אנחנו מרגישים חסר במענה לצרכינו החשובים ואין לנו דרך משלנו לספק אותם, אנחנו מרגישים מצוקה וכאב, שבא לידי ביטוי אצל לא מעט אנשים בהתפרצויות כעס במיוחד, על אלו הקרובים אליהם ביותר, מהם הציפייה שהמענה לצורך יגיע. המאמר יתאר את הקושי וגם יציג דרכי התמודדות ופתרון.

כאשר הצרכים החשובים והמרכזיים שלנו, הפיזיים והרגשיים, אינם מקבלים מענה מתאים, אנחנו מרגישים כאב, סבל, מחסור ומצוקה, ערעור הביטחון, דריכות, בסכנה, חרדה, פגיעות, דחייה, חוסר ערך וחווית הישרדות והתגוננות מפני האיום והסכנה שאנחנו חווים, במיוחד אם זה נוגע בפצעי הילדות והתנסויות כואבות מן העבר, מה שיכול לגרור אחריו התעוררות של כעס והתפרצות שלו ללא שליטה.
כאשר אנחנו מקבלים סיפוק ומענה מתאים לצרכנו החשובים אנחנו רגועים ומרגישים ביטחון וחוזק להתמודד עם תסכולים וקשיים.
לכן, התפרצויות הכעס הן הצעקה של הכאב. אין זו הצדקה להתפרצויות הכעס אך חשוב להבין את מקורן ובדרך זו למצוא דרכים אחרות מותאמות יותר להתמודדות מוצלחת עם הקשיים הרגשיים מאשר התפרצויות כעס. החסר יכול לעורר כעס, הסיפוק מרגיע.

כולנו זקוקים להרגיש שיש לנו מקום. שאנחנו נראים, נשמעים, מובנים, קיימים ומכאן, גם בטוחים. אנחנו זקוקים שיקשיבו לנו, שיראו אותנו ואת הצרכים שלנו, שיתחשבו בנו, שידאגו לנו ויטפלו בנו, שיאהבו ויעריכו אותנו, יראו את המהות הטובה שלנו, ויקבלו אותנו כמו שאנחנו.

אנחנו זקוקים למקום אבל לא תמיד אנחנו יודעים איך לקחת אותו. לקחת מקום, הכוונה להביא את עצמנו לידי ביטוי ברצונות שלנו, במחשבות, ברגשות, בהבנות שלנו, ובכל הדרכים בהם אנחנו כמהים להתבטא ולממש את עצמנו במלואנו. רבים לא יודעים איך לעשות את זה כי לא לימדו אותם בילדותם או כי הם מתקשים לעשות את זה בגלל פחדים שהולכים איתם המונעים מהם וחוסמים אותם מלהתבטא כפי שהיו רוצים.

אנחנו זקוקים למקום, לאישור והכרה על המהות הטובה שלנו, זקוקים להרגיש משמעותיים, בעלי ערך וחשובים, נראים, קיימים וכל זה משרה בנו תחושת ביטחון ושלווה.

כשאנחנו מרגישים שאין לנו מקום ואין לנו הכרה ואישור מהסביבה על כך שאנחנו טובים במהות שלנו ושאנחנו “בסדר”, אנחנו מרגישים כאב, צער, מצוקה ומאוימים.
כל אחד לומד בחייו לקחת את מקומו. חלק מהאנשים למדו לקחת את מקומם באופן כוחני, שתלטני (צעקות, למשל, והתפרצות כעס) ולפעמים, אף בכוח פיזי, מה שנותן להם להרגיש בטוחים שיראו אותם בוודאות. לדרך הכוחנית שבאמצעותה הם לוקחים את המקום וכדי לוודא את היותם נראים וקיימים יש ואריאציות רבות.  

החסר הזה מעורר בנו כאב ורגשות קשים עד בלתי נסבלים אך לרבים יש קושי רב לבטא כאב, מצוקה, חולשה ורגשות קשים. בשבילם זו חשיפת החולשה שלהם ובכך הם, לתפיסתם, חושפים עצמם לפגיעות נוספות, לניצול ולאיבוד כוחם ומעמדם.
זו הסיבה שאנשים רבים אינם מסוגלים לבטא את ה”אני האמיתי” שלהם כפי שהם מרגישים באמת והם מתמירים את הרגשות האלה לכעס עד שלבסוף הם מבטאים אותם באמצעות התפרצות כעס, במיוחד על מי שנדמה להם שגרם להם לרגשות האלה, כדי להשתחרר מהם ולספק לעצמם את מה חסר להם או הלך להם לאיבוד בעולמם הפנימי.

כשאין לנו אספקה ומענה לצרכים החשובים שלנו מתוך עצמנו, אנחנו מצפים מהאחרים, מהזולת ובמיוחד מהקרובים אלינו ביותר, במיוחד בני הזוג, הילדים והמשפחה הקרוב, שהם יספקו לנו את מה שחסר וכואב לנו.  לכן, רבים מהאנשים תולים את האשמה בחסר שלהם בסביבה ובעיקר מהאנשים הקרובים ביותר אליהם.

הסיבה לכך היא הקושי שלהם להתבונן בראיה מפוכחת ובוגרת בתוך עולמם ולקחת אחריות אישית על מה שמתרחש במציאות חייהם, על ההתנהגות שלהם, על מה שהם עשו או לא עשו, אמרו או לא אמרו ולבדוק מה יכלו לעשות אחרת כדי להיטיב את מצבם. כך הם גם נמנעים ממגע עם הכאב שנמצא שבעולמם ומהדברים שהם לא אוהבים בעצמם. יותר קל ונוח להם להאשים את האחרים, כי כך הם, להרגשתם, יוצאים תמיד צודקים ובסדר ולא צריכים לשנות דבר. באופן זמני זה נותן להם תחושת סיפוק, מרגיע לזמן מה את החרדות שהתעוררו, הקשיים והמצוקות שלהם ומחזיר להם את הביטחון, לכאורה, בכך שהם מרגישים צודקים ו”בסדר”.

זו אחת הסיבות שהתפרצויות הכעס מופנות בעיקר כלפי האנשים הקרובים ביותר, בני זוג, ילדים, הורים, משפחה מורחבת וכיו”ב. הם מצפים מהם שיספקו להם את כל מה שהם צריכים ואם הם מרגישים רגשות קשים, חוסר ביטחון, עלבון, חולשה, פגיעה, חוסר אונים, פחד, קנאה בושה אכזבה וכד’ הם רואים באחרים את הסיבה והגורם למצוקות שלהם ולכן, הם מצפים מכולם ובמיוחד מהאנשים הקרובים אליהם ביותר שיפתרו להם את המצוקה והכאב שלהם. כשהאחרים והסובבים אינם מצליחים לעשות זאת, או לא יודעים איך למלא את מבוקשם, מופנית כלפיהם עוד יותר האשמה וביקורת גדולה שהם האשמים וה”לא בסדר”.

שמענו כבר ביטויים כמו “מה זאת אומרת, בשביל מה התחתנתי?” , “בשביל זה יש זוגיות”, “לא הגיוני לצפות מבן/בת הזוג שיתנו לנו את הדברים האלה?” ועוד ועוד.
בשביל אנשים אלו בני הזוג או הילדים שלהם הם אובייקטים וספקי הצרכים שלהם ולא בני אדם עם עולם נפרד משל עצמם . לתפיסתם הם אמורים וחייבים לספק להם את הביטחון, השלווה, הכבוד, הערך והמשמעות, המקום וההכרה במהות שלהם.

באופן הזה אנשים אלו הופכים את עצמם תלויים לגמרי בזולתם שיספק להם הערכה קבועה, ביטחון, ערך, תחושת הצלחה, כבוד וחשיבות. הם תלויים לגמרי באישורים שיגיעו מאנשים הסובבים אותם.

היות והם, לרוב, תלויים באישורים חיצוניים שיספקו להם ביטחון ורוגע הם גם מהאנשים שעסוקים כל הזמן במילוי משימות ותפקידים, בעשייה מרובה, בביצוע מטלות רבות ובפרויקטים שיש בהם הישגים, הצלחות, סיפוק והנאה, דבר שנותן להם שוב ושוב עוד אישורים וקבלות על ההישגים וההצלחות שלהם, על כך שהם אנשים שווים, ראויים ומוצלחים מאד.

הם בדרך כלל אנשים מצליחנים, אנשים של עשייה וביצועיסטים, שאפתנים ובעלי הישגים וקריירות מצליחות ומשגשגות. לרוב, הם גם פרפקציוניסטים ששואפים למושלמות ולמצוינות ולא מוכנים לקבל דברים פחות ממושלם או לקבל דרכים אחרות משלהם, אין להם סובלנות לטעויות ושגיאות, הן של עצמם והן מצד אחרים, בטח קשה להם עם כישלונות שהם בלתי נסלחים עבורם.

זו הסיבה, לעיתים קרובות, שהם אינם יכולים לנוח כי כל העשייה המרובה, בדרך כלל בקצב מהיר מאפשרת להם לקבל את האישורים שוב ושוב שהם טובים, מוצלחים, חכמים ומוכשרים. העשייה הזו מרגיעה אותם ונותנת להם ביטחון. אך עדיין הם תלויים באישורים חיצוניים לערך שלהם.

זו בעיה כי המציאות לא תמיד עונה להם על הציפיות , גם לא האנשים מסביבם, גם אלה שמאד אוהבים אותם כמו בני הזוג והילדים, ואז כאשר הם תלויים באספקת הצרכים שלהם, הפיזיים והרגשיים, באחרים ובמציאות החיצונית להם וכאשר ציפיותיהם מתנפצות והם חשים אכזבה כשהצרכים שלהם לא מסופקים להם, הם נשארים בתוך החסר שמעורר אותם לכעוס על מי שלדעתם, לא סיפק להם אותם כפי שהם רוצים וצריכים.

הם לא רואים את עצמם כאחראים למצב אלא מאשימים את סביבתם שעשו או לא עשו משהו שהיו צריכים לעשות.

בציפיות טמונה באופן ישיר וטבעי גם האכזבה שכן, האחרים לא תמיד יכולים לתת לנו מענה בעיתוי המדויק, באופן ובדרך המדויקת שאנחנו זקוקים לה, גם אם הם מאד רוצים. למה? כי הם שונים. יש להם עולם משל עצמם והוא שונה משלנו.

מה פירוש ‘חייבים’?

יוצא איפוא שאנחנו מרגישים שאנחנו “חייבים” מענה מהאחרים, “שימלאו את חובתם כלפינו ” ושאין לנו אופציות ואפשרויות אחרות, מה שמגביר עוד יותר את הלחץ ואת ההזדקקות הקשה לאספקה חיצונית של ביטחון ורוגע מהאחרים. בו זמנית, לא רק שאנחנו “חייבים” שימלאו את רצוננו אלא גם האחרים “חייבים” לרצות אותנו, את הצורך שלנו ולספק לנו את ה”סחורה” המבוקשת ולא- יופנה כלפיהם כעס, ביקורתיות, האשמה, שיפוטיות, לעג, ארסיות, ציניות ועוד עד התפרצות כעס זועמת.
בשני המקרים נשללת משני הצדדים תחושת החופש והבחירה לפעול בהתאם לרצונם ולפי מה שמתאים להם ולנכון שלהם.

ה”חייב” כאן הוא גם במשמעות נוספת, של יצירת “חובות”, לעיתים, באופן לא מודע. כלומר, מצב בו האדם מצפה מהאחרים שיעניקו לו ביטחון, הכרה, שלווה, משמעות ואישור לערך שלו באופן שהאחרים חבים לו חוב בתמורה למה שהוא העניק ונתן להם מעצמו אחרת זה ייחשב ככפיות טובה מצידם. זה מתעצם עוד יותר כשמדובר באנשים הקרובים, אך גם כשמדובר באנשי שירותים שונים שנתפסים כחייבים להם, תרתי משמע, היות ומשלמים להם וזה התפקיד שלהם לתת להם שירות כרצונם.

אז מה הפתרון? מה ניתן לעשות?

זה לא אומר שאי אפשר לצפות מאחרים שיאהבו אותנו, יטפלו בנו וידאגו לנו, יתחשבו בנו, יראו אותנו, יכילו ויבינו אותנו וכד’. אך יש לקחת בחשבון, בראיה מפוכחת ומציאותית, שלא תמיד נקבל מהם את מה שאנחנו זקוקים באותו הרגע וזה גם בסדר כי האחרים לא אמורים להיות ספקי הצרכים שלנו.

הפתרון הוא בשני כיוונים עיקריים:  האחד, ללמוד לבטא את עצמנו, הצרכים שלנו ואת כל מגוון הרגשות שלנו באופן ישיר וגלוי ללא כל חשש כדי שהם לא יהפכו לכעס או להתפרצות. והשני, לספק לעצמנו בשעת תסכול, מצוקה וחסר את האישורים הפנימיים על הערך והמשמעות שלנו וכל מי שאנחנו וליצור לעצמנו תחושת שפע פנימית.

כדי לא להיות תלויים באחרים בביטחון שלנו, בערך, במשמעות, בחשיבות וברוגע שלנו אנחנו צריכים ללמוד לספק לעצמנו את הצרכים הללו שלנו במיוחד כאשר המציאות מתסכלת והאחרים לא מספקים לנו אותם מסיבותיהם הם ואנחנו מרגישים תסכול וקושי כאשר החסר מכאיב לנו.

אנחנו צריכים ללמוד להנפיק לעצמנו את האישורים הפנימיים שאומרים לנו שאנחנו בסדר, שאנחנו מוצלחים, יפים, חכמים, מוכשרים וטובים, כדי שנוכל להרגיע את עצמנו ולהמשיך להרגיש בטוחים וכך נימנע גם התפרצויות הכעס. זה לפעמים קשה ואף קשה מאד ולכן, אנחנו זקוקים לעזרת אחרים.
לקבל מאחרים עזרה, תמיכה ועידוד זה בסדר גמור ואף רצוי אך לא ניתן לצפות ולדרוש מהאחרים שהם יהיו אחראים על ביטחוננו העצמי ושלוותנו הפנימית. זה לא אפשרי ולא מציאותי כלל.

לכן, היות ועלינו לקבל את העובדה שהמציאות מתסכלת, לפעמים, ושלא תמיד נקבל את מה שאנחנו רוצים, עלינו ללמוד לקבל את התסכול ולחיות עמו בלי לתקוף או להאשים אף אחד.
כדי להקל על עצמנו לקבל את התסכול ולהכיל אותו עלינו ליצור לעצמנו מנגנונים פנימיים שיתנו לנו כוח וחוזק גם בשעה שלא קיבלנו מה שאנחנו רוצים וצריכים, מנגנונים שיוכלו להרגיע אותנו בזמן התסכול ויעזרו לנו להתמודד עם התסכול בצורה רגועה ויעילה.  

כאמור, כדי שיהיה לנו כוח וחוסן פנימי להכיל את התסכול, הקושי והחסר ולהירגע, אנחנו צריכים להנפיק לעצמנו אישורים פנימיים על היותנו טובים, מוכשרים, חכמים, ומוצלחים.

האישורים הפנימיים הללו היו לנו כבר בילדותנו אך עם הזמן ועם מסרים ביקורתיים, שיפוטיים שוללי הערך, שקיבלנו מהדמויות החשובות ביותר בילדותנו מהסביבה שלנו שאמרו לנו מה לא טוב בנו, ומה וווווווווווווווווווווווועלינו לשנות בעצמנו כדי לקבל ביטחון ואהבה, התנתקנו מהכוח הפנימי שלנו ולכן, הזדקקנו יותר ויותר לאישורים חיצוניים שיגידו לנו כמה אנחנו טובים ונהדרים.

ואז איך נצליח לעשות זאת? איך נוציא פתאום אישורים פנימיים ? מאיפה ניקח אותם?

חשוב לזכור שלכל אחד מאיתנו יש את העוצמה והכוח הפנימי שלו בתוך עולמו האישי אך, לצערנו, מסיבות הנעוצות, בדרך כלל בילדות, רבים מנותקים מכל הכוח הפנימי שלהם, מהיכולות והכישורים שלהם, מהיתרונות, החוזקות וכל מקורות הכוח שלהם. לכן, יש צורך להתחבר מחדש למקורות הכוח ולכל מה שיש בעולם הפנימי שלנו ובמציאות החיצונית שיכול להעניק לנו חוזק וכוח כמו שמחברים תקע ושקע כדי ליצור חשמל.

חשוב למצוא את כל מה שטוב בנו, הכוחות, התכונות, הטובות והחוזקות, הכישורים, ההישגים, ההצלחות וכל מה שעומד לרשותנו שיכול להחזיר לנו את החופש ושיכול לקדם אותנו ולעזור לנו בצמיחה ובהתפתחות שלנו. חשוב שנראה את השפע שיש לנו בחיינו, שנראה את מה שיש ולא את מה שאין. שנראה את הנדיבות של אחרים ומה הם כן עושים למעננו, גם אם זה לא נעשה הכי מדויק לשביעות רצוננו.
חשוב לא רק שנלמד לתת לאחרים אלא גם חשוב שנלמד בכלל לתת לעצמנו ולתת לעצמנו לקבל מאחרים את מה שהם רוצים ויכולים לתת לנו.
חשוב שנגלה חמלה לעצמנו על הקשיים והכאב שלנו ועל הטעויות והחסרונות של עצמנו וכך נגלה חמלה גם כלפי אחרים.

לפעמים, כשמרגיש לנו חסר אבל קשה לנו לבקש או קשה לנו לקבל מאחרים, שוב אנחנו משאירים את עצמנו בחסר, “רעבים”, למרות שכבר מזינים אותנו ומעניקים לנו. יש כאלו שקל להם יותר לתת לאחרים אך קשה להם לקבל עבור עצמם. זה נתפס כחולשה עבורם. במצב זה הם מתחילים לעשות חשבונאות ופנקסנות עם האחרים, פעולה שיוצרת חוב של האחרים כלפיהם, כלומר שהם נותנים ונותנים אבל לא מקבלים כשהם צריכים, מה שרק מעצים ומגביר את התסכול והכעס שלהם ועלול לגרור התפרצות של כעס כשכבר ה”חוב” לטעמם כבר גדול מידיי.  מכך כש

חלק מאיתנו צריך להחליף את זווית הראיה ואת המשקפיים דרכם הם מתבוננים על עצמם ועל  חייהם מראיה שלילית לראיה חיובית, ולהפוך את החשיבה שלהם משלילית לחיובית.
כך שכשיגיע התסכול, נוכל לשאוב עידוד וכוח מתחנת הכוח הפנימית שבתוכנו, ממנה יגיעו אלינו האישורים החיוביים שהכל בסדר ואפשר להירגע, בלי שנרגיש שאנחנו תלויים באחרים ומבלי שנרגיש שאנחנו חייבים לקבל את המענה מהסובבים אותנו.

המטרה הינה להכיל את התסכול ולהרגיע את המקום הקשה שמעורר חרדה כה עוצמתית וקיומית אצלנו, ונוכל להשיג זאת ממחלקת אישורים פנימית של האדם. על מנת שמחלקת האישורים תעבוד עליה לשאוב את כוחה מתחנת הכוח שיש בכל אדם ואדם.

כדי להתחבר מחדש אל תחנת הכוח הפנימית שלנו ולהרגיש בטוחים בעצמנו, עלינו לגלות את כל מה שטוב בנו ומה שנותן לנו כוח. שום דבר הוא לא מובן מאליו .

4 הקולות הפנימיים שיכולים למנוע מאיתנו להגיע לביטחון העצמי שלנו ולחופש הבחירה שלנו הם :

  1. “המבקר הפנימי”- הקול שרגיל להשמיע לנו בתוכנו משפטים שמקטינים ומחלישים אותנו, שמחפש מה לא בסדר בנו ומה לא בסדר אצל האחרים, שאומר לנו שככה לא מדברים, שזה אגואיסטי לדבר ככה, שמספיק מעט דברים ולא צריך להגזים בהרבה דברים, וכד’.
  2. “הצנזור” – הקול הפנימי שהופנם שאומר “כן….אבל…” , שאומר שאי אפשר לדבר על הכל, שאין הרבה לומר, שאחרים יראו לבד וכד’.
  3. “הקול הפולני” – שאומר שזה לא יפה ולא מנומס לדבר ככה על עצמי, שזה שוויץ, שלא בסדר “לעוף על עצמי”, שיש להצטנע,  וכד’.
  4. ה”פרפקציוניזם”- זה בן הדוד של הקולות של “מבקר המדינה הפנימי” ושל ה”צנזור” שאומר שאם זה לא מאה אחוז מושלם אז זה לא נחשב כמשהו שיש להעריך, שאם היתה אי פעם טעות או כישלון ואם זה לא קורה תמיד אז זה לא יכול להיחשב כחלק מתחנת הכוח.

לכן, לסיום, בכל פעם שהקולות האלה עולים בכם ומערערים לכם את תחושת הערך והביטחון העצמי ומתחיל לבעבע בכם הכעס מבפנים, השתיקו אותם ((mute, “קחו” מהם את כל מערכת ההגברה שיש להם, שמאפשרת להם להשתלט עליכם, ואל תתנו להם להפריע לכם לתת לעצמכם את האישור החיובי הפנימי שאתם בסדר, לא משנה איזה תסכול הגיע מהסביבה כדי שתוכלו להגיב ברוגע, בכבוד וביעילות.

לקבלת סדרת הטיפים במתנה  “כל הסודות לניהול יעיל של כעסים”  לחצו על הקישור

 

 

תגובות

(0)